דיכאון זה לא רק עצבות. זו גם תחושה עמוקה של ייאוש,תסכול,מיאוס וחוסר יכולת לשנות שום דבר. בור עמוק מאד וגם רצון למות. זו תחושה מהקשות שאדם יכול לחוות ואם הוא חווה אותה לאורך שנים אז יכולת התפקוד שלו נפגעת והתקווה שלו נשחקת.
אני נכנסתי לדיכאון חזק מאוד בגיל 15 ולקחת לי שנים על גבי שנים לצאת מזה כדורים פסיכיאטרים שיחות ולאט לאט למדתי לחיות עם המחלה היום אני עובדת משרה חלקית נשואה באושר פלוס שניים ונהנית מהחיים אבל זה מצריך המון עבודה עצמית סבלנות והרבה אהבה מהמשפחה וחברים
אני סובל מדיכאון ואין לי משפחה. אני לא יודע באיזה פסיכיאטר או מטפל להאמין אף אחד בעולם לא באמת קרוב אליי. ואני לא מרגיש מספיק חד כדי להבחין במי לתת אמון ומי לא. אני נתון לחסדים ומרגיש שאין הרבה תקווה. אני בחור צעיר אבל מנסה כבר מעל לעשור למצוא איזון ולא מצליח.
דר יקר מה עושים אם דיכאון כמיד עמוק שלו הגיב לתרופות של שנים ומחמיר מאוד מה ניתן לעשות במקום הטיפול תרופתי לא וזה חשוב אבל עבד והאדם מאוד סובל מה אם החלק הזה של האנשים ?
להאכיל את הדיכאון במשמעות אנחנו חיים בזמנים מיוחדים. אם בעבר אנשים היו מחוברים יותר לאדמה, היום הכול מלאכותי. אנחנו נולדים בין כותלי בית היולדות, עוברים לחיות בין קירות הדירות, אחר כך בין קירות בית הספר ואז לרוב כלואים בין קירות מקום העבודה. המעבר מהחוץ לפנים שינה את הגישה שלנו לחיים. השינוי הזה משפיע גם על מצב הרוח שלנו. מרכז המחקר של אוקספורד פרסם לאחרונה דו"ח המראה כי במדינות רבות "אנשים מאובחנים עם דיכאון בגיל מוקדם יותר מאשר בעבר". למשל, בשנת 1996 בדנמרק השיעור הגבוה ביותר של אנשים שאובחנו עם דיכאון היה בסביבות גיל חמישים. עשרים שנה מאוחר יותר, השיעור הגבוה ביותר של אנשים שאובחנו עם דיכאון היו בני עשרים וארבע. כדי למנוע דיכאון בדורנו עלינו להשקיע בגישה נכונה ומותאמת, מכיוון שאנשים אינם מותאמים יותר לחיים הטבעיים. ההשקעה אינה כלכלית, אלא עלינו לבנות מעטפת שתשמש כמתווך בין הדור החדש למציאות שבה הוא חי. המעטפת הזו צריכה להכין אותם לחיים בכל רמה - אישית, חברתית וסביבתית. הצעירים צריכים ללמוד כיצד להתקשר ולהתחבר אחד עם השני ועם הטבע. אחרת, הם ידעכו, כפי שכבר קורה להם. אם בעבר אנשים היו שוהים בחוץ יותר ממה שהם היום, וחלק גדול מחייהם כלל התקשרות עם אנשים אחרים, היום אנחנו עושים הכול באינטרנט, והסביבה בחוץ פחות מעניינת אותנו. ההתקדמות הטכנולוגית של העשורים האחרונים עטפה אותנו בגאדג'טים וניתקה אותנו מאנשים. אפילו האוכל הפך תעשייתי ומחומם במיקרוגל. אנחנו לא צריכים להתנער מהטכנולוגיה, אלא לאזן את החיים. איך? ליצור קשרים אנושיים בונים, חיוביים ותומכים. כשאנשים יגלו שהקשרים עם אחרים מספקים אותם בדרכים שהטכנולוגיה לא יכולה, הם יקפידו לטפח אותם. הבעיה היא שאנשים מרגישים שהקשרים עם אחרים הם תחרותיים - כל אחד מנסה להערים על האחרים ולהתנשא עליהם - והם מראש מתעייפים ופונים באופן טבעי לסביבה הדיגיטלית, שהיא פחות תחרותית ופוגענית. אבל אם לאנשים היו חוויות חיוביות כתוצאה מיחסים עם אחרים והם היו חשים סיפוק ואושר, אז לא הייתה להם סיבה לסגת לסביבה וירטואלית. הם היו מוצאים משמעות בחיים - מה שאף טכנולוגיה לא יכולה להעניק להם. הנתינה ההדדית נותנת תכלית לכל מה שאנו עושים. כשאנחנו עושים משהו בשביל אדם אחר, זה נשאר. המעשה מקבל חיים משלו, משמעות חדשה, והוא משפיע על חיינו ועל חיי אחרים בדרכים שאיננו יכולים לחזות. כשאנחנו עושים משהו באינטרנט, עם עצמנו, המעשה שלנו הולך לאיבוד בענן הדיגיטלי ומותיר אותנו בתחושת ריקנות חסרת משמעות. לכן כדי לרפא את הדיכאון צריך למצוא דרכים לעודד אנשים לצאת, לתקשר ולהתחבר לאנשים אחרים. זה יוסיף להם שמחה, סיפוק ומשמעות, ומשמעות בחיים יכולה למנוע דיכאון.
אני יצרתי בשנים האחרונות קשר עם כמה בנות ואנחנו חברות טובות ומעודדות אחת את השניה מצד שני קשר עם אישה שהיתה חברה לשנים ארוכות ונגמר בזמן האחרון וגם זה בסדר יש גם קשרים כאלה לאחרונה גם מצאתי עבודה של חצי משרה ומאוד טוב לי בה וגם הקשר עם שאר העובדים מאוד טוב אני נכנסתי לדיכאון בגיל מאוד צעיר והיום ארבעים שנה אחרי בניתי לי רשת של תמיכה חברות משפחה טיולים ספרים וסרטים יצרתי עולם פנימי עשיר שגורם לי לקום בבוקר בשמחה ליום חדש
אני כמעט בן 40 כבר ואני סובל מדיכאון חריף ואני על תרופות כמעט כל החיים שלי והם לא תמיד עוזרים לי אבל אצלי זה יותר עצבות מאשר דיכאון או בשילוב שמה שאני מרגיש מאז אני ילד קטן תמיד ראו אותי עצוב בלי שום סיבה אני כל הזמן עצוב אבל מנסה תמיד להשתדל להיות שמח מכל דבר שיכול לשמח או להצחיק אותי😐🤓
בריאות העובדים והמרדף אחר מעמד עובדים בריאים יותר, ארגונים מצליחים יותר. זה מוכח מחקרית. עוד ידוע שטיב היחסים בין אנשים שעובדים יחד משפיע מאוד על בריאותם. מה שפחות ברור זה איך לגרום לחיבור טוב בין כולם לכולם. על הגורם הפנימי שהורס לנו את הבריאות, הרבה יותר מתזונה לא טובה. רוצים או לא, אנחנו קשורים זה לזה ותלויים זה בזה. מה שאנחנו מרגישים, בהכרה ובתת הכרה, מה שאנחנו אומרים, ברצינות או בקריצה, במילים שלנו וביניהן, במבטים שלנו זה על זה - כל אלה קובעים מה תהיה האווירה בארגון. האווירה שיש במקום העבודה פועלת על כולנו. ככל שהיא שלילית, כך בריאותנו נפגעת. אווירה טובה נבנית מיחסים ידידותיים, מנכונות לעזור לאחרים וכדומה. כשהיא נוצרת בארגונים, הבריאות של עובדיהם משתפרת וזה בא לידי ביטוי בתוצאות. החיים מלמדים שבניית אווירה חיובית לאורך זמן דורשת מאמצים גדולים מאוד. מדוע האווירה השלילית נוצרת די מהר ועל החיובית צריך לעבוד ולעבוד? כי האדם מטבעו נוטה ליחס ביקורתי כלפי הסובבים אותו. מלכתחילה האדם עשוי מחומר אגואיסטי, רצון לקבל הנאה ותענוג לעצמו. בנוסף, האדם הוא יצור חברתי ולכן משווה את עצמו כל הזמן לאחרים, בשאיפה למצוא במה הוא יותר מהם. שולט בהם, גדול מהם, חכם מהם, זריז, שנון או מצחיק. חייב להיות משהו שבו הוא ירגיש יותר, ולצורך כך הוא נוטה להנמיך את האחר. ההרגשה הטובה של אדם, הביטחון שלו, הסיפוק שלו, הם תוצאה מהשוואת מעמדו לאחרים. וזה נכון לא רק בעבודה, אלא בכלל בחיים. אנשים בוחרים עם מי להתחתן, איך לבנות בית, איזה חינוך לתת לילדים, כל דבר שהם עושים, בהתאם לשיקול התמידי איזה יתרון זה ייתן להם ביחס לאחרים. איך זה ישפר את מעמדם היחסי, יביא רווחים מסוג כזה או אחר. בעצם, כל החיים הם מאבק מתמשך על מעמד גבוה יותר, והאדם מוכן לשלם על כך בכל דבר. אפילו בבריאות שלו. למה? כי האגו גדול יותר מכל ערך אחר, כולל מצבו הגופני. האגו מחייב את האדם להרגיש שהוא עומד בגובה, בעוצמה, בביטחון, בכבוד, אפילו אם זה יגבה ממנו את החיים שלו. אם נחזור למקום העבודה, המאבק על מעמדו בארגון דורש מהאדם השקעה בלתי פוסקת, ובמסגרת המאמצים האלו הוא לא מתחשב בבריאות, בזמן, בעייפות, בשום דבר. הוא עושה כל מה שנראה לו שדרוש כדי להרגיש שהוא חלק חשוב במערכת, וחס ושלום לא לספוג בושות. כל אדם בארגון, ולא משנה מה תפקידו, ממנהל בכיר ועד לעובד זוטר, נאבק על מקומו המכובד. רוצה שכמה שיותר אנשים יכבדו אותו, יבינו שיש לו ערך, שהוא תורם לארגון ושלאמתו של דבר מגיע לו יחס טוב יותר ממה שהוא מקבל עכשיו. זוהי המציאות. אם ארגונים מתעלמים מהדחפים הטבעיים הללו ולא עושים איתם משהו מושכל, אז מתנהל מאבק קבוע בין אנשי הארגון, לעיתים בשקט יחסי לעיתים בקול רם. לעומת זאת, אם ההנהלה מבינה את טבע האדם, אז ברור שכדי לשפר את בריאותם של העובדים צריך להשקיע בתהליך שיביא להרגשת חיבור משלים ותמיכה הדדית בין כולם. זאת, מבלי לדכא את הצורך הטבעי להתקדם, להתבלט, להראות שאתה מיוחד, בעל ערך ומעמד. על פי השיטה האינטגרלית, השלב הראשון בתהליך כזה הוא הסברתי. מטרתו היא שכל אדם בארגון יבין לעומק את הרעיונות שהצגנו כאן, ואת השפעתם על מצב בריאותו, על רווחתו ועל אושרו. לאחר שהדברים ברורים ומורגשים לכולם נתקדם לשלב הבא שבו נחפש יחד איזה תרגילים נוכל לעשות בארגון שלנו, כדי להתחיל לממש את האידיאה של החיבור הטוב בין אדם לאדם. העקרונות שעליהם יתבססו התרגילים יהיו כאלה: אנחנו רוצים לבנות בינינו יחסים מיוחדים, להרגיש שאנחנו קשורים זה לזה כמו חלקים שונים במנגנון אחד, עוזרים לכל אדם לממש את עצמו בצורה הכי טובה לטובת הארגון, הולכים יחד קדימה בכל הכוח, וכל הצלחה של מישהו שייכת לכולם. כמו ילדים שמשחקים כקבוצה מגובשת, כמו שמרגישים במסיבה טובה: ההנאה משותפת, וזה הכי כיף בעולם. לאורך כל הדרך נצטרך לדבר על תהליך החיבור שאנחנו עוברים, לבדוק איך אנחנו מתקדמים משבוע לשבוע, מה קרה בינינו וכיצד הגבנו, מה אפשר עוד לשפר ולדייק כדי להעמיק את החיבור בינינו ולצמוח כל הזמן. חשוב שנזכיר זה לזה שהבריאות שלנו תלויה יותר מכל ביחסים הטובים שנבנה בינינו. בהצלחה!
הי, עקב דיכאון מפיברומיאלגיה, קיבלתי כדורים נוגדי דיכאון. הייתי מאד מעוניי ת להפסיק, אבל אפול שוב לדיכאון. אך אפשר לרדת מהם.? הכדורים גם מתפיחים את הגוף ועליתי מעל 30 קילו.
אחד הדברים שעוזר לדיכאון זה למצוא טעם לחיים מנערה שרק רוצה למות מצאתי טעם לחיים משפחה תומכת חברות שמעודדות ספרים וסרטים שרואה עבודה לקום אליה בבוקר כל אלה נותנים טעם לחיים
להאכיל את הדיכאון במשמעות אנחנו חיים בזמנים מיוחדים. אם בעבר אנשים היו מחוברים יותר לאדמה, היום הכול מלאכותי. אנחנו נולדים בין כותלי בית היולדות, עוברים לחיות בין קירות הדירות, אחר כך בין קירות בית הספר ואז לרוב כלואים בין קירות מקום העבודה. המעבר מהחוץ לפנים שינה את הגישה שלנו לחיים. השינוי הזה משפיע גם על מצב הרוח שלנו. מרכז המחקר של אוקספורד פרסם לאחרונה דו"ח המראה כי במדינות רבות "אנשים מאובחנים עם דיכאון בגיל מוקדם יותר מאשר בעבר". למשל, בשנת 1996 בדנמרק השיעור הגבוה ביותר של אנשים שאובחנו עם דיכאון היה בסביבות גיל חמישים. עשרים שנה מאוחר יותר, השיעור הגבוה ביותר של אנשים שאובחנו עם דיכאון היו בני עשרים וארבע. כדי למנוע דיכאון בדורנו עלינו להשקיע בגישה נכונה ומותאמת, מכיוון שאנשים אינם מותאמים יותר לחיים הטבעיים. ההשקעה אינה כלכלית, אלא עלינו לבנות מעטפת שתשמש כמתווך בין הדור החדש למציאות שבה הוא חי. המעטפת הזו צריכה להכין אותם לחיים בכל רמה - אישית, חברתית וסביבתית. הצעירים צריכים ללמוד כיצד להתקשר ולהתחבר אחד עם השני ועם הטבע. אחרת, הם ידעכו, כפי שכבר קורה להם. אם בעבר אנשים היו שוהים בחוץ יותר ממה שהם היום, וחלק גדול מחייהם כלל התקשרות עם אנשים אחרים, היום אנחנו עושים הכול באינטרנט, והסביבה בחוץ פחות מעניינת אותנו. ההתקדמות הטכנולוגית של העשורים האחרונים עטפה אותנו בגאדג'טים וניתקה אותנו מאנשים. אפילו האוכל הפך תעשייתי ומחומם במיקרוגל. אנחנו לא צריכים להתנער מהטכנולוגיה, אלא לאזן את החיים. איך? ליצור קשרים אנושיים בונים, חיוביים ותומכים. כשאנשים יגלו שהקשרים עם אחרים מספקים אותם בדרכים שהטכנולוגיה לא יכולה, הם יקפידו לטפח אותם. הבעיה היא שאנשים מרגישים שהקשרים עם אחרים הם תחרותיים - כל אחד מנסה להערים על האחרים ולהתנשא עליהם - והם מראש מתעייפים ופונים באופן טבעי לסביבה הדיגיטלית, שהיא פחות תחרותית ופוגענית. אבל אם לאנשים היו חוויות חיוביות כתוצאה מיחסים עם אחרים והם היו חשים סיפוק ואושר, אז לא הייתה להם סיבה לסגת לסביבה וירטואלית. הם היו מוצאים משמעות בחיים - מה שאף טכנולוגיה לא יכולה להעניק להם. הנתינה ההדדית נותנת תכלית לכל מה שאנו עושים. כשאנחנו עושים משהו בשביל אדם אחר, זה נשאר. המעשה מקבל חיים משלו, משמעות חדשה, והוא משפיע על חיינו ועל חיי אחרים בדרכים שאיננו יכולים לחזות. כשאנחנו עושים משהו באינטרנט, עם עצמנו, המעשה שלנו הולך לאיבוד בענן הדיגיטלי ומותיר אותנו בתחושת ריקנות חסרת משמעות. לכן כדי לרפא את הדיכאון צריך למצוא דרכים לעודד אנשים לצאת, לתקשר ולהתחבר לאנשים אחרים. זה יוסיף להם שמחה, סיפוק ומשמעות, ומשמעות בחיים יכולה למנוע דיכאון.
דיכאון זה לא רק עצבות. זו גם תחושה עמוקה של ייאוש,תסכול,מיאוס וחוסר יכולת לשנות שום דבר. בור עמוק מאד וגם רצון למות. זו תחושה מהקשות שאדם יכול לחוות ואם הוא חווה אותה לאורך שנים אז יכולת התפקוד שלו נפגעת והתקווה שלו נשחקת.
אני נכנסתי לדיכאון חזק מאוד בגיל 15 ולקחת לי שנים על גבי שנים לצאת מזה כדורים פסיכיאטרים שיחות ולאט לאט למדתי לחיות עם המחלה היום אני עובדת משרה חלקית נשואה באושר פלוס שניים ונהנית מהחיים אבל זה מצריך המון עבודה עצמית סבלנות והרבה אהבה מהמשפחה וחברים
@@user-qh6bl9it2v אני שמח מאד עבורך אבל המקרה שלך לצערי לא מייצג.
אני חווה דיכאון בצורה הקשה ... חלק מדו קוטביות ... מאחלת לכולם בריאות פיזית ונפשית
@@idanwillenchik3050❤🎉❤😂🎉😂😂😂😂😂😂😂😂🎉😂🎉😂🎉😂😂😂😂🎉😂😂😂🎉😂😂😂😂🎉😂🎉😂😂😂😂🎉😂🎉😂😂🎉🎉😂😂😂😂😂🎉😂🎉😂😂😂🎉🎉🎉🎉🎉🎉😂🎉🎉😂😂🎉🎉❤🎉🎉❤🎉🎉❤❤😢🎉❤😢❤😢
אני סובל מדיכאון ואין לי משפחה. אני לא יודע באיזה פסיכיאטר או מטפל להאמין אף אחד בעולם לא באמת קרוב אליי. ואני לא מרגיש מספיק חד כדי להבחין במי לתת אמון ומי לא. אני נתון לחסדים ומרגיש שאין הרבה תקווה. אני בחור צעיר אבל מנסה כבר מעל לעשור למצוא איזון ולא מצליח.
אני בהלם על מה שהוא אמר על דמנציה בדקות הראשונות של הסרטון.
אפשר למנוע אותה מראש! זה משמח ׳
😅
דר יקר מה עושים אם דיכאון כמיד עמוק שלו הגיב לתרופות של שנים ומחמיר מאוד מה ניתן לעשות במקום הטיפול תרופתי לא וזה חשוב אבל עבד והאדם מאוד סובל מה אם החלק הזה של האנשים ?
להאכיל את הדיכאון במשמעות
אנחנו חיים בזמנים מיוחדים. אם בעבר אנשים היו מחוברים יותר לאדמה, היום הכול מלאכותי. אנחנו נולדים בין כותלי בית היולדות, עוברים לחיות בין קירות הדירות, אחר כך בין קירות בית הספר ואז לרוב כלואים בין קירות מקום העבודה. המעבר מהחוץ לפנים שינה את הגישה שלנו לחיים.
השינוי הזה משפיע גם על מצב הרוח שלנו. מרכז המחקר של אוקספורד פרסם לאחרונה דו"ח המראה כי במדינות רבות "אנשים מאובחנים עם דיכאון בגיל מוקדם יותר מאשר בעבר". למשל, בשנת 1996 בדנמרק השיעור הגבוה ביותר של אנשים שאובחנו עם דיכאון היה בסביבות גיל חמישים. עשרים שנה מאוחר יותר, השיעור הגבוה ביותר של אנשים שאובחנו עם דיכאון היו בני עשרים וארבע.
כדי למנוע דיכאון בדורנו עלינו להשקיע בגישה נכונה ומותאמת, מכיוון שאנשים אינם מותאמים יותר לחיים הטבעיים. ההשקעה אינה כלכלית, אלא עלינו לבנות מעטפת שתשמש כמתווך בין הדור החדש למציאות שבה הוא חי. המעטפת הזו צריכה להכין אותם לחיים בכל רמה - אישית, חברתית וסביבתית. הצעירים צריכים ללמוד כיצד להתקשר ולהתחבר אחד עם השני ועם הטבע. אחרת, הם ידעכו, כפי שכבר קורה להם.
אם בעבר אנשים היו שוהים בחוץ יותר ממה שהם היום, וחלק גדול מחייהם כלל התקשרות עם אנשים אחרים, היום אנחנו עושים הכול באינטרנט, והסביבה בחוץ פחות מעניינת אותנו. ההתקדמות הטכנולוגית של העשורים האחרונים עטפה אותנו בגאדג'טים וניתקה אותנו מאנשים. אפילו האוכל הפך תעשייתי ומחומם במיקרוגל.
אנחנו לא צריכים להתנער מהטכנולוגיה, אלא לאזן את החיים. איך? ליצור קשרים אנושיים בונים, חיוביים ותומכים. כשאנשים יגלו שהקשרים עם אחרים מספקים אותם בדרכים שהטכנולוגיה לא יכולה, הם יקפידו לטפח אותם.
הבעיה היא שאנשים מרגישים שהקשרים עם אחרים הם תחרותיים - כל אחד מנסה להערים על האחרים ולהתנשא עליהם - והם מראש מתעייפים ופונים באופן טבעי לסביבה הדיגיטלית, שהיא פחות תחרותית ופוגענית.
אבל אם לאנשים היו חוויות חיוביות כתוצאה מיחסים עם אחרים והם היו חשים סיפוק ואושר, אז לא הייתה להם סיבה לסגת לסביבה וירטואלית. הם היו מוצאים משמעות בחיים - מה שאף טכנולוגיה לא יכולה להעניק להם.
הנתינה ההדדית נותנת תכלית לכל מה שאנו עושים. כשאנחנו עושים משהו בשביל אדם אחר, זה נשאר. המעשה מקבל חיים משלו, משמעות חדשה, והוא משפיע על חיינו ועל חיי אחרים בדרכים שאיננו יכולים לחזות. כשאנחנו עושים משהו באינטרנט, עם עצמנו, המעשה שלנו הולך לאיבוד בענן הדיגיטלי ומותיר אותנו בתחושת ריקנות חסרת משמעות.
לכן כדי לרפא את הדיכאון צריך למצוא דרכים לעודד אנשים לצאת, לתקשר ולהתחבר לאנשים אחרים. זה יוסיף להם שמחה, סיפוק ומשמעות, ומשמעות בחיים יכולה למנוע דיכאון.
אני יצרתי בשנים האחרונות קשר עם כמה בנות ואנחנו חברות טובות ומעודדות אחת את השניה מצד שני קשר עם אישה שהיתה חברה לשנים ארוכות ונגמר בזמן האחרון וגם זה בסדר יש גם קשרים כאלה לאחרונה גם מצאתי עבודה של חצי משרה ומאוד טוב לי בה וגם הקשר עם שאר העובדים מאוד טוב אני נכנסתי לדיכאון בגיל מאוד צעיר והיום ארבעים שנה אחרי בניתי לי רשת של תמיכה חברות משפחה טיולים ספרים וסרטים יצרתי עולם פנימי עשיר שגורם לי לקום בבוקר בשמחה ליום חדש
הוא שכח לדבר מה הנסיבות שזה מתחיל מלבד זאת ישנם מיספר דרגות של דיכאון
הוא לא שכח. הוא לא יודע.
בדיכאון לא מתפקדים
בדיכאון תגובתי,יש עצבות עד חידלון תקופתי
אני כמעט בן 40 כבר ואני סובל מדיכאון חריף ואני על תרופות כמעט כל החיים שלי והם לא תמיד עוזרים לי אבל אצלי זה יותר עצבות מאשר דיכאון או בשילוב שמה שאני מרגיש מאז אני ילד קטן תמיד ראו אותי עצוב בלי שום סיבה אני כל הזמן עצוב אבל מנסה תמיד להשתדל להיות שמח מכל דבר שיכול לשמח או להצחיק אותי😐🤓
ממש כך
בריאות העובדים והמרדף אחר מעמד
עובדים בריאים יותר, ארגונים מצליחים יותר. זה מוכח מחקרית. עוד ידוע שטיב היחסים בין אנשים שעובדים יחד משפיע מאוד על בריאותם. מה שפחות ברור זה איך לגרום לחיבור טוב בין כולם לכולם. על הגורם הפנימי שהורס לנו את הבריאות, הרבה יותר מתזונה לא טובה.
רוצים או לא, אנחנו קשורים זה לזה ותלויים זה בזה. מה שאנחנו מרגישים, בהכרה ובתת הכרה, מה שאנחנו אומרים, ברצינות או בקריצה, במילים שלנו וביניהן, במבטים שלנו זה על זה - כל אלה קובעים מה תהיה האווירה בארגון.
האווירה שיש במקום העבודה פועלת על כולנו. ככל שהיא שלילית, כך בריאותנו נפגעת. אווירה טובה נבנית מיחסים ידידותיים, מנכונות לעזור לאחרים וכדומה. כשהיא נוצרת בארגונים, הבריאות של עובדיהם משתפרת וזה בא לידי ביטוי בתוצאות.
החיים מלמדים שבניית אווירה חיובית לאורך זמן דורשת מאמצים גדולים מאוד. מדוע האווירה השלילית נוצרת די מהר ועל החיובית צריך לעבוד ולעבוד? כי האדם מטבעו נוטה ליחס ביקורתי כלפי הסובבים אותו.
מלכתחילה האדם עשוי מחומר אגואיסטי, רצון לקבל הנאה ותענוג לעצמו. בנוסף, האדם הוא יצור חברתי ולכן משווה את עצמו כל הזמן לאחרים, בשאיפה למצוא במה הוא יותר מהם. שולט בהם, גדול מהם, חכם מהם, זריז, שנון או מצחיק. חייב להיות משהו שבו הוא ירגיש יותר, ולצורך כך הוא נוטה להנמיך את האחר. ההרגשה הטובה של אדם, הביטחון שלו, הסיפוק שלו, הם תוצאה מהשוואת מעמדו לאחרים. וזה נכון לא רק בעבודה, אלא בכלל בחיים.
אנשים בוחרים עם מי להתחתן, איך לבנות בית, איזה חינוך לתת לילדים, כל דבר שהם עושים, בהתאם לשיקול התמידי איזה יתרון זה ייתן להם ביחס לאחרים. איך זה ישפר את מעמדם היחסי, יביא רווחים מסוג כזה או אחר. בעצם, כל החיים הם מאבק מתמשך על מעמד גבוה יותר, והאדם מוכן לשלם על כך בכל דבר. אפילו בבריאות שלו. למה? כי האגו גדול יותר מכל ערך אחר, כולל מצבו הגופני. האגו מחייב את האדם להרגיש שהוא עומד בגובה, בעוצמה, בביטחון, בכבוד, אפילו אם זה יגבה ממנו את החיים שלו.
אם נחזור למקום העבודה, המאבק על מעמדו בארגון דורש מהאדם השקעה בלתי פוסקת, ובמסגרת המאמצים האלו הוא לא מתחשב בבריאות, בזמן, בעייפות, בשום דבר. הוא עושה כל מה שנראה לו שדרוש כדי להרגיש שהוא חלק חשוב במערכת, וחס ושלום לא לספוג בושות.
כל אדם בארגון, ולא משנה מה תפקידו, ממנהל בכיר ועד לעובד זוטר, נאבק על מקומו המכובד. רוצה שכמה שיותר אנשים יכבדו אותו, יבינו שיש לו ערך, שהוא תורם לארגון ושלאמתו של דבר מגיע לו יחס טוב יותר ממה שהוא מקבל עכשיו.
זוהי המציאות. אם ארגונים מתעלמים מהדחפים הטבעיים הללו ולא עושים איתם משהו מושכל, אז מתנהל מאבק קבוע בין אנשי הארגון, לעיתים בשקט יחסי לעיתים בקול רם. לעומת זאת, אם ההנהלה מבינה את טבע האדם, אז ברור שכדי לשפר את בריאותם של העובדים צריך להשקיע בתהליך שיביא להרגשת חיבור משלים ותמיכה הדדית בין כולם. זאת, מבלי לדכא את הצורך הטבעי להתקדם, להתבלט, להראות שאתה מיוחד, בעל ערך ומעמד.
על פי השיטה האינטגרלית, השלב הראשון בתהליך כזה הוא הסברתי. מטרתו היא שכל אדם בארגון יבין לעומק את הרעיונות שהצגנו כאן, ואת השפעתם על מצב בריאותו, על רווחתו ועל אושרו.
לאחר שהדברים ברורים ומורגשים לכולם נתקדם לשלב הבא שבו נחפש יחד איזה תרגילים נוכל לעשות בארגון שלנו, כדי להתחיל לממש את האידיאה של החיבור הטוב בין אדם לאדם.
העקרונות שעליהם יתבססו התרגילים יהיו כאלה: אנחנו רוצים לבנות בינינו יחסים מיוחדים, להרגיש שאנחנו קשורים זה לזה כמו חלקים שונים במנגנון אחד, עוזרים לכל אדם לממש את עצמו בצורה הכי טובה לטובת הארגון, הולכים יחד קדימה בכל הכוח, וכל הצלחה של מישהו שייכת לכולם. כמו ילדים שמשחקים כקבוצה מגובשת, כמו שמרגישים במסיבה טובה: ההנאה משותפת, וזה הכי כיף בעולם.
לאורך כל הדרך נצטרך לדבר על תהליך החיבור שאנחנו עוברים, לבדוק איך אנחנו מתקדמים משבוע לשבוע, מה קרה בינינו וכיצד הגבנו, מה אפשר עוד לשפר ולדייק כדי להעמיק את החיבור בינינו ולצמוח כל הזמן. חשוב שנזכיר זה לזה שהבריאות שלנו תלויה יותר מכל ביחסים הטובים שנבנה בינינו.
בהצלחה!
יש להבדיל בין דיכאון קליני (שהוא הקשה ביותר, עמוק), לבין דיכאון תגובתי הנובע ממצב כואב - אבל, מחלה וכו'. בסוג הזה אפשר לטפל ביעילות.
עדיין רופא משפחה לא יכול בקושי אצל פסיכייטר אפשר גם שם לא ממש,מאבחנים נפש ה דבר חשוב,
הי, עקב דיכאון מפיברומיאלגיה, קיבלתי כדורים נוגדי דיכאון. הייתי מאד מעוניי ת להפסיק, אבל אפול שוב לדיכאון. אך אפשר לרדת מהם.? הכדורים גם מתפיחים את הגוף ועליתי מעל 30 קילו.
חייבים להתחזק באמונה. ממליצה לשמוע הרצאות של הרב זמיר כהן בנושא. לי זה מאוד עזר .
תנסי את התרופה החדשה מחומר קאטמין. מאושר בסל התרופות. הבנתי שזה שינה לאנשים חיים שלמים. שונה מכל הכדורים
מורידים רק רק אם הרופאה בלבד את יכולה גם להחליף איזה גרם לך כדור מירו ?
לדעתי הקו עובר בזה שאם העצבות משתקת אותך זה דיכאון אבל אם למרות העצבות אתה ממשיך ופועל זה לא דיכאון.
נכון מאוד
אחד הדברים שעוזר לדיכאון זה למצוא טעם לחיים מנערה שרק רוצה למות מצאתי טעם לחיים משפחה תומכת חברות שמעודדות ספרים וסרטים שרואה עבודה לקום אליה בבוקר כל אלה נותנים טעם לחיים
פרופסור יורם יובל , איש יקר ומרתק , תמיד כיף לשמוע אותו מפזר את כל הידע הרב שברשותו
כל הפסיכיאטרים פושעים נגד האנושות יש לחשמל ולסממם אותם וליבעוט אותם מהחברה וכללל מי שבעדם הכי חשוב להשפיל אותם וליסתום להם את הפה וכל מי שבעדם
איך אפשר למנוע התפתחות של דמנציה? לדעתו?
להאכיל את הדיכאון במשמעות
אנחנו חיים בזמנים מיוחדים. אם בעבר אנשים היו מחוברים יותר לאדמה, היום הכול מלאכותי. אנחנו נולדים בין כותלי בית היולדות, עוברים לחיות בין קירות הדירות, אחר כך בין קירות בית הספר ואז לרוב כלואים בין קירות מקום העבודה. המעבר מהחוץ לפנים שינה את הגישה שלנו לחיים.
השינוי הזה משפיע גם על מצב הרוח שלנו. מרכז המחקר של אוקספורד פרסם לאחרונה דו"ח המראה כי במדינות רבות "אנשים מאובחנים עם דיכאון בגיל מוקדם יותר מאשר בעבר". למשל, בשנת 1996 בדנמרק השיעור הגבוה ביותר של אנשים שאובחנו עם דיכאון היה בסביבות גיל חמישים. עשרים שנה מאוחר יותר, השיעור הגבוה ביותר של אנשים שאובחנו עם דיכאון היו בני עשרים וארבע.
כדי למנוע דיכאון בדורנו עלינו להשקיע בגישה נכונה ומותאמת, מכיוון שאנשים אינם מותאמים יותר לחיים הטבעיים. ההשקעה אינה כלכלית, אלא עלינו לבנות מעטפת שתשמש כמתווך בין הדור החדש למציאות שבה הוא חי. המעטפת הזו צריכה להכין אותם לחיים בכל רמה - אישית, חברתית וסביבתית. הצעירים צריכים ללמוד כיצד להתקשר ולהתחבר אחד עם השני ועם הטבע. אחרת, הם ידעכו, כפי שכבר קורה להם.
אם בעבר אנשים היו שוהים בחוץ יותר ממה שהם היום, וחלק גדול מחייהם כלל התקשרות עם אנשים אחרים, היום אנחנו עושים הכול באינטרנט, והסביבה בחוץ פחות מעניינת אותנו. ההתקדמות הטכנולוגית של העשורים האחרונים עטפה אותנו בגאדג'טים וניתקה אותנו מאנשים. אפילו האוכל הפך תעשייתי ומחומם במיקרוגל.
אנחנו לא צריכים להתנער מהטכנולוגיה, אלא לאזן את החיים. איך? ליצור קשרים אנושיים בונים, חיוביים ותומכים. כשאנשים יגלו שהקשרים עם אחרים מספקים אותם בדרכים שהטכנולוגיה לא יכולה, הם יקפידו לטפח אותם.
הבעיה היא שאנשים מרגישים שהקשרים עם אחרים הם תחרותיים - כל אחד מנסה להערים על האחרים ולהתנשא עליהם - והם מראש מתעייפים ופונים באופן טבעי לסביבה הדיגיטלית, שהיא פחות תחרותית ופוגענית.
אבל אם לאנשים היו חוויות חיוביות כתוצאה מיחסים עם אחרים והם היו חשים סיפוק ואושר, אז לא הייתה להם סיבה לסגת לסביבה וירטואלית. הם היו מוצאים משמעות בחיים - מה שאף טכנולוגיה לא יכולה להעניק להם.
הנתינה ההדדית נותנת תכלית לכל מה שאנו עושים. כשאנחנו עושים משהו בשביל אדם אחר, זה נשאר. המעשה מקבל חיים משלו, משמעות חדשה, והוא משפיע על חיינו ועל חיי אחרים בדרכים שאיננו יכולים לחזות. כשאנחנו עושים משהו באינטרנט, עם עצמנו, המעשה שלנו הולך לאיבוד בענן הדיגיטלי ומותיר אותנו בתחושת ריקנות חסרת משמעות.
לכן כדי לרפא את הדיכאון צריך למצוא דרכים לעודד אנשים לצאת, לתקשר ולהתחבר לאנשים אחרים. זה יוסיף להם שמחה, סיפוק ומשמעות, ומשמעות בחיים יכולה למנוע דיכאון.