ראיון עם ראש הממשלה במסגרת התוכנית 'הטור השבועי' עם גדעון לב ארי (חלק ב)-ארכיון המדינה

הראיון נערך במלאת חמישים שנה לעליית גולדה ארצה, אותם היא מסכמת במספר נקודות עוגן מרכזיות: "קיבוץ מרחביה, עבודה בסולל בונה, הסתדרות, סוכנות, מאבק, מדינה, מוסקבה וזהו..".
גולדה מתארת את ראשית דרכה בארץ מתוך הפריזמה של החלום הציוני. "קשה היה לקבל החלטות על יציאה למאבק. ללכת לפעולות תגמול. אין לקנא במנהיג שצריך לשלוח את הבחורים", אמרה.
גולדה נשאלת מהו הרגע המאושר בחייה, ומשיבה כי מדובר ללא ספק ביום שישי אחר הצהריים כאשר התנהלה ההכרזה על הקמת המדינה. היא מוסיפה ומתארת את הגעתה ארצה כרגע שלא תוכל לשכוח.
במהלך הראיון מבקש לב ארי את התייחסותה למתרחש בקרב הציבור הרחב, וגולדה עונה ברגש רב: "מה קורה היום לעם הזה? העם הזה שיכול לעלות לשיאים של תבונה ונשיאה באחריות, פתאום יש דברים שאי אפשר להבין אותם, כאילו אין לזה קשר למציאות. זהו אחד הדברים שגורמים לי ייסורים גדולים. למשל, הדאגה לשכבה החלשה בחברה. נדמה לי שהעם הנבון, החכם הזה, שיש לו חושים די מפותחים לצדק סוציאלי, היה צריך להגיד לעצמו זהו, קודם כל עדיפות א' לשכבה הזו ואנחנו נחכה. אי אפשר לעשות הכול על ידי חוקים. יש חוקים שיפעילו אותם אם יש צורך, אך נדרשת גם רוח העם, אם זה בין הסוחרים ובין המעסיקים. נדמה לי שאיכשהו ירדנו מהפסים וצריך לעלות מחדש".
בין נושאי השיחה הנוספים שעלו במפגש בין השניים ניתן לציין את יהדות התפוצות ורעיון העלייה והקליטה, סיום תפקידיה הציבוריים והעשייה לביתה. במסגרת זו היא מתארת את תחושתה כשווה בין שווים, ומסבירה את התעקשותה שלא ליהנות מרכב צמוד ולחזור להתנהלות בתחבורה ציבורית. "כל השנים שהייתי במשרד החוץ ולא הייתה לי דירה בתל אביב לא הלכתי למלון אף פעם, והבית של אחותי היה ביתי". לבסוף היא מביאה רשמיה מכהונתה כשרת חוץ וראש הממשלה. "לולא היינו עם אופטימי לא היינו מגיעים לאן שהגענו", היא חותמת את הראיון
2293-1