תודה רבה כבוד הרב 🙏 מעשיר כתמיד בהקשר של דברי רבי חנינה בן דוסא: אחת הגישות החדשות יותר בטיפול הנפשי בן זמננו, נקראת 'הגישה האינטרסובייקטיבית' . בקצרה, הגישה הזו מפנה את המטפל לבחון את רגשותיו, במפגש הבין אישי, בהנחה, שהרגשות העולים בו מהווים הד ומראה לסגנון הרגשי, לעולם החווייתי, של המטופל. נראה, שרבי חנינה, מרחיב כאן את הקשב, ומעגן אותו במסרים, המועברים ממימד, שמעבר למטופל. מאוד מעניין, וכרגיל ביהדות, מסרים חכמים, המקדימים את עולם החקר ואת רוח הזמן של תקופתה ברכות לגמר חתימה טובה 🪻
תודה לך הרב מקרב לב על השיעור הזה. הרבה דברים עשו לי קצת סדר בראש. בעניין האיחוד בין הדיבור לקול, ברשותך, מתחבר במעט לרעיון המרכזי של מורנו, אבי הפסיכודרמה. הוא מדבר על מצב תודעתי שנקרא ספונטניות. פירוש המלה מיוונית זה להיות משוחרר מהרצון שלך. אולי אפשר לומר משוחרר מהדיבור האוטומטי, או ממחשבות שתולות לנו בחיים. וכשאדם נמצא במצב הזה הוא מחובר עמוק לעצמו ואז יוצאים ממנו דבורים מחוברים לאמת, אםיחו בחי שישים לב. תודה לך על כך.
שלום לרב האם יתכן מצב של ייחוד הקול והדיבור בניתוק מהמחשבה העליונה, שמסוגל ליצור ''אותנטיות'' מעוותת ופסולה, או שישנה ''הבטחה'' שבכל ייחוד תחתון יש גם ייחוד עליון וכאשר מוצא האדם את עצמו בעצמו, ולכן אינו מפריד את פעולותיו והן נמשכות ממקור זה, הרי שאותו עצם הוא בהכרח ''חלק ה' עמו''?
הוא היה אומר בפרקי אבות, כי מה שהוא זה מה שאמר, ברוך אומר ועושה, תוכו כברו, פיו ולבו שווים, ואם לא, בפיו ובשפתיו כבדני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, כצפצוף הזרזיר ודיבור התוכי כמו שכתב הרמב"ם בתשובה. וכן כתב הרמב"ם בסוף ספרו מורה נבוכים שיתחיל לכוון בדבריו בתפילה עד שיצליח לכוון בכל דבריו. וזה סוד רוח הקודש, כי רוח הוא קול יעקב, ותחי רוח יעקב אביהם, והקודש זה החכמה שבדיבור, היכל הקודש, בבחינת פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. ובאשר בדבר מלך שלטון, דבר מלכות ודבר הנבואה, היא בארץ ישראל, כי ישראל אותיות ישר - אל, שהדיבור חוזר לשורשו, בבחינת ה' אמר לו קלל, ותאמר אסתר ותדבר לפני המלך מלכו של עולם, וזה סוד לשון הקודש על הקב"ה, כמו שכתב בפרי הארץ בפרשת ויגש על הפסוק כי פי המדבר אליכם, כי ברית הלשון וברית המעור מעורים זה בזה בספר יצירה פ"א, וברית היסוד ממוחא סתימאה וחכמה עילאה נפקא, שאין קישוי ביסוד אלא לדעת דכליל שית מפתחין בשית עזקאין דקנה, בוי"ו החיבור בין קול לדיבור. ולכן דיבור היוצא מן הלב נכנס אל הלב, כי להב הלב מוציא הבל קול ודיבור, וזה סוד הנביא רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני, כי נביא בגימטרייה שם ס"ג מבינה נפקא. וזה סוד רבי חנינה אותיות חן יה נ' שערי בינה, כי דיבור אמת מעלה חן על שומעיו, ודברי חכמים בנחת נשמעים, בדיבור היוצא באויר הנח והזך של הבל וקול. בן דוסא בבחינת סוד ה' ליראיו, והוא כעבד לפני המלך הכורע על ברכיו, ולכן ראשו בין ברכיו בבחינת תלת כלילן בתלת בסוד עיבור ברחם אימא דהבלא מבינה עילאה נפקא, כי הנבואה יוצאת מנצח והוד דאמא אתר דנביאים ינקין, והקול מדבר אליו מבין שני הכרובים, ובדי הארון יוצאים ובולטים בפרוכת כעין דדי בהמ"ה (בגימטרייה שם ב"ן), בסוד נצח והוד דעתיק, בסוד דדי בהמה בראש הבריאה, לחבר עולם הייחוד של האצילות עם עולמות הפירוד של הנבראים, בסוד התיקון של מלך הדר ואשתו מהיטבאל, קול ודיבור, בסוד עץ הדר שטעם עצו ופריו שווה, לחבר עץ הדעת עם עץ החיים, עץ יוסף ועץ יהודה, פנימיות הקול וחיצוניות הדיבור, והיו לאחדים בידך. ואידך פירושא זיל גמור, תן לחכם ויחכם עוד לזיכוי הרבים, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.
יש לי שאלה המעסיקה אותי זה זמן והיא קשורה למלים, או לדבור ללא קול. מידי פעם אני כותבת כתיבה , כשאני מתנתקת מהמחשבות שלי ומאפשר לעצמי "לשמוע" מלים. הרבה פעמים נראה לי שאין להן משמעות, אך תמיד זה מסתדר באיזה אופן לוגי ובעל משמעות. אני שואלת מהיכן המלים מגיעות. זה ברור לי שזה לא מהראש. או שאני טועה. אני בטוחה שאני חא היחידה שחווה את זה. האם יש התייחסות של הזוהר או במקום אחר לנושא המלים, או הדבור.
שאלה נוספת אולי קשורה לשאחה הקודמת. כבוד הרב ציין את המהלך כוס לתאר את החפץ שממנו אנו שותים. מהיכן הגיעה המלה כוס. האם הייתה מלה אחרת לסמן את החפץ הנ""ל. האם זה במקרה או בכוונה. מבחינה זו האם יש הבדל בין המלים בעברית או בשפות אחרות. תודה ויום נעים וטוב.
שאיפת חיינו, רוה"ק ונבואה!
תודה לרב על חידוש אדיר!
חזק וברוך
תודה רבה כבוד הרב 🙏 מעשיר כתמיד
בהקשר של דברי רבי חנינה בן דוסא:
אחת הגישות החדשות יותר בטיפול הנפשי בן זמננו, נקראת 'הגישה האינטרסובייקטיבית' . בקצרה, הגישה הזו מפנה את המטפל לבחון את רגשותיו, במפגש הבין אישי, בהנחה, שהרגשות העולים בו מהווים הד ומראה לסגנון הרגשי, לעולם החווייתי, של המטופל. נראה, שרבי חנינה, מרחיב כאן את הקשב, ומעגן אותו במסרים, המועברים ממימד, שמעבר למטופל. מאוד מעניין, וכרגיל ביהדות, מסרים חכמים, המקדימים את עולם החקר ואת רוח הזמן של תקופתה
ברכות לגמר חתימה טובה 🪻
אתה גאולה לעם ישראל
כל שיחה שלך יוצרת בי גאולה פרטית שהייתה גלומה בי ולא ידעתי להוציא אותה החוצה
תבורך ותמשיך ככה אמן
תודה לך הרב מקרב לב על השיעור הזה. הרבה דברים עשו לי קצת סדר בראש. בעניין האיחוד בין הדיבור לקול, ברשותך, מתחבר במעט לרעיון המרכזי של מורנו, אבי הפסיכודרמה. הוא מדבר על מצב תודעתי שנקרא ספונטניות. פירוש המלה מיוונית זה להיות משוחרר מהרצון שלך. אולי אפשר לומר משוחרר מהדיבור האוטומטי, או ממחשבות שתולות לנו בחיים. וכשאדם נמצא במצב הזה הוא מחובר עמוק לעצמו ואז יוצאים ממנו דבורים מחוברים לאמת, אםיחו בחי שישים לב. תודה לך על כך.
@@רוזהשמש-ז3ס תודה רבה, אשמח להפנייה למקום שבו יתאפשר לי לקרוא על כך יותר
תודה לך הרב
שלום לרב
האם יתכן מצב של ייחוד הקול והדיבור בניתוק מהמחשבה העליונה, שמסוגל ליצור ''אותנטיות'' מעוותת ופסולה, או שישנה ''הבטחה'' שבכל ייחוד תחתון יש גם ייחוד עליון וכאשר מוצא האדם את עצמו בעצמו, ולכן אינו מפריד את פעולותיו והן נמשכות ממקור זה, הרי שאותו עצם הוא בהכרח ''חלק ה' עמו''?
הוא היה אומר בפרקי אבות, כי מה שהוא זה מה שאמר, ברוך אומר ועושה, תוכו כברו, פיו ולבו שווים, ואם לא, בפיו ובשפתיו כבדני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, כצפצוף הזרזיר ודיבור התוכי כמו שכתב הרמב"ם בתשובה. וכן כתב הרמב"ם בסוף ספרו מורה נבוכים שיתחיל לכוון בדבריו בתפילה עד שיצליח לכוון בכל דבריו. וזה סוד רוח הקודש, כי רוח הוא קול יעקב, ותחי רוח יעקב אביהם, והקודש זה החכמה שבדיבור, היכל הקודש, בבחינת פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה.
ובאשר בדבר מלך שלטון, דבר מלכות ודבר הנבואה, היא בארץ ישראל, כי ישראל אותיות ישר - אל, שהדיבור חוזר לשורשו, בבחינת ה' אמר לו קלל, ותאמר אסתר ותדבר לפני המלך מלכו של עולם, וזה סוד לשון הקודש על הקב"ה, כמו שכתב בפרי הארץ בפרשת ויגש על הפסוק כי פי המדבר אליכם, כי ברית הלשון וברית המעור מעורים זה בזה בספר יצירה פ"א, וברית היסוד ממוחא סתימאה וחכמה עילאה נפקא, שאין קישוי ביסוד אלא לדעת דכליל שית מפתחין בשית עזקאין דקנה, בוי"ו החיבור בין קול לדיבור.
ולכן דיבור היוצא מן הלב נכנס אל הלב, כי להב הלב מוציא הבל קול ודיבור, וזה סוד הנביא רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני, כי נביא בגימטרייה שם ס"ג מבינה נפקא. וזה סוד רבי חנינה אותיות חן יה נ' שערי בינה, כי דיבור אמת מעלה חן על שומעיו, ודברי חכמים בנחת נשמעים, בדיבור היוצא באויר הנח והזך של הבל וקול. בן דוסא בבחינת סוד ה' ליראיו, והוא כעבד לפני המלך הכורע על ברכיו, ולכן ראשו בין ברכיו בבחינת תלת כלילן בתלת בסוד עיבור ברחם אימא דהבלא מבינה עילאה נפקא, כי הנבואה יוצאת מנצח והוד דאמא אתר דנביאים ינקין, והקול מדבר אליו מבין שני הכרובים, ובדי הארון יוצאים ובולטים בפרוכת כעין דדי בהמ"ה (בגימטרייה שם ב"ן), בסוד נצח והוד דעתיק, בסוד דדי בהמה בראש הבריאה, לחבר עולם הייחוד של האצילות עם עולמות הפירוד של הנבראים, בסוד התיקון של מלך הדר ואשתו מהיטבאל, קול ודיבור, בסוד עץ הדר שטעם עצו ופריו שווה, לחבר עץ הדעת עם עץ החיים, עץ יוסף ועץ יהודה, פנימיות הקול וחיצוניות הדיבור, והיו לאחדים בידך. ואידך פירושא זיל גמור, תן לחכם ויחכם עוד לזיכוי הרבים, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.
יש לי שאלה המעסיקה אותי זה זמן והיא קשורה למלים, או לדבור ללא קול. מידי פעם אני כותבת כתיבה , כשאני מתנתקת מהמחשבות שלי ומאפשר לעצמי "לשמוע" מלים. הרבה פעמים נראה לי שאין להן משמעות, אך תמיד זה מסתדר באיזה אופן לוגי ובעל משמעות. אני שואלת מהיכן המלים מגיעות. זה ברור לי שזה לא מהראש. או שאני טועה. אני בטוחה שאני חא היחידה שחווה את זה.
האם יש התייחסות של הזוהר או במקום אחר לנושא המלים, או הדבור.
@@רוזהשמש-ז3ס הכל בספר יצירה, אני מקווה יום אחד לכתוב על זה פירוש שלם.
שאלה נוספת אולי קשורה לשאחה הקודמת. כבוד הרב ציין את המהלך כוס לתאר את החפץ שממנו אנו שותים. מהיכן הגיעה המלה כוס. האם הייתה מלה אחרת לסמן את החפץ הנ""ל. האם זה במקרה או בכוונה.
מבחינה זו האם יש הבדל בין המלים בעברית או בשפות אחרות.
תודה ויום נעים וטוב.
@@רוזהשמש-ז3ס בוודאי שיש הבדל, לימדתי את זה באריכות בעבר, זה נמצא בספר יצירה, זה נושא לשיעורים בפני עצמו