מאיפה מגיעה תחושת הכאב? מה תפקידה? מה ההבדל בין הכאבים של היום לכאבים שהורגשו בעבר? אפשר לעשות משהו כדי להבטיח שיהיו פחות כאבים מחר? הסתכלות רחבה, מנקודת המבט של הגישה האינטגרלית. החומר היסודי שממנו בנוי כל אובייקט בטבע הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, רצון ליהנות, רצון להתקיים בטוב. הרצון הזה גורם להתרחק מסבל, ולהתקרב למה שנראה מועיל. ככל שהרצון ליהנות שביצור מסוים מפותח, כך הוא בונה מערכות מתקדמות יותר שידאגו לשלומו ולמצבו. מערכת העצבים, היא במיוחד כזו. מדובר במערכת רב-גוונית ורב-שכבתית, שקשורה למערכות אחרות. כך לדוגמה, אם מצב רוחו של אדם משתנה, הוא יכול לא להרגיש כאב. בנוסף, לפעמים אפשר כמו לתכנת את מערכת העצבים כך שמשהו מסוים לא יעורר תחושת כאב, ואפילו יורגש כמהנה. באופן כללי, הכאב שומר עלינו. אם לא היה כאב, לא היינו מרגישים מה קורה בגופנו. כך למשל, היינו יכולים להכניס את היד לאש, לא להרגיש כאב מכך שהיא נשרפת, ולהינזק. כמו כן, הייתה יכולה להתפתח בתוך גופנו מחלה, וללא תחושת כאב לא היינו מודעים לקיומה וניגשים לטפל בה. כשמשהו כואב, הטבע מאותת לנו על תקלה. הכאב מתפרס לכל מיני רמות, ולפעמים קשה להבדיל ביניהן. כאב פיזי, גופני, נפשי ורוחני, כאב מהעבר ומהעתיד, כאב אצלנו או אצל מישהו שאנחנו אוהבים או שונאים. כך הכאב חורג מגבולות הגוף שלנו עצמנו, ומגיע ממערכות חיצוניות שאליהן אנחנו קשורים. טיב הקשר שלנו איתן קובע מה נרגיש בכל פעם, מכאב ועד שמחה. כך למשל אימא מרגישה כאב, כשמשהו כואב לילדיה. מבחינת הרצון לקבל שהזכרנו קודם, הרצון ליהנות, אצלו הכול מסתכם לחשבון פשוט: כשהוא מלא טוב לו, וכשהוא ריק מורגש כאב. ויש בזה כמובן דרגות. עוד נקודה חשובה להבנה היא שהכאב מתחיל במצבים שאנחנו מרגישים את עצמנו. לצורך המחשה, נניח שאנחנו עכשיו יושבים על איזה כיסא. מתי נוחה לנו הישיבה? כששום דבר לא לוחץ מדי. אנחנו מרגישים את הגוף שלנו מוגבל על ידי הכיסא, וזה נותן לנו הגדרת מציאות ברורה. אבל, אם מידת הלחץ של הכסא תעבור את הגבול הדק הזה, אז תתחיל תחושה לא נעימה. כך ממש, לכל חוש וחוש יש הרגשת טווח מסוים שבו טוב לאדם. מתחת לגבולות הטווח הזה, הדבר לא מורגש כלל כקיים, ומעל לו הוא מורגש כקיים יותר מדי. וכשמורגש כאב, זה מצביע על כך שחרגנו מגבולות אותו הטווח. אגב, אפשר לראות משהו דומה גם במערכות יחסים: בני זוג לא יכולים לחיות בלי לריב ולכאוב מדי פעם, הם צריכים להרגיש את הגבולות, לראות איפה הם נכנסים זה בתוך זה, ואיפה עוד דרושים תיקונים. בכל התרבות האנושית, בסיפורים, במחזות, בסרטים, רובן המוחלט של היצירות עוסק בכאבים, בתחושות לא נעימות. דרך הכאב אנחנו מרגישים את העולם, כי כל יסוד הבריאה הוא בחוסר, בכאב, ברצון להתמלאות. וכמו שכבר ציינו לגבי הרצון ליהנות שטבוע בנו, העיקר בשבילו זה לא להיות ריק, לא להרגיש כאב, לא לסבול. הכאב במצב מסוים מכוון אותו להתפתח, להשתנות, להתקדם למצב יותר טוב. במבט כולל, היום אנחנו חיים בתקופה מיוחדת, שבה אופי הכאב משתנה. אפשר לומר שעד המאה העשרים התפתחנו בצורה אישית, אינדיבידואליסטית, וכל אחד הרגיש את כאביו. מאמצע המאה העשרים התחלנו לגלות שכולנו קשורים במערכת אחת. לא רק בגלל המסחר, הכלכלה, התרבות והתעשייה שהפכו את העולם לכפר גלובלי, ולא רק בגלל האינטרנט והמדיה שהעצימו את המגמה. מבפנים, התחיל להתגלות משהו שקשר את כל בני האדם יחד. במקביל, החלו לצוץ יותר ויותר כאבים, חששות, פחדים, דיכאונות, ייאושים. ואם במאות קודמות זו הייתה נחלת האליטות, היום זה רגיל, כולם חיים על כדורים. והכאבים עוברים בין כולם, משוטטים, מדבקים. העולם מקרין עלינו סרטים רעים, זורק אותנו בין כל מיני מצבים. ואי אפשר לחתוך את הקשר, אי אפשר לסגור את התריסים. זה חודר אלינו בעל כורחנו, רוצים או לא רוצים. מה עושים? כאן באה הגישה האינטגרלית ומסבירה את הדברים. הכאבים של היום אלה בעצם צירים. עולם חדש עומד להיוולד, ואנחנו בתוכו, חדשים. וכל הסבל שבינתיים מורגש, הוא מפני שכל אחד לא רוצה להיות מחובר לאחרים. בהשלמה, בהדדיות, ביחסים חמים ואוהבים. והניגוד בין מגמת ההתפתחות האינטגרלית, לבין הנטייה האגואיסטית שגם היא מתעצמת פלאים, הוא הוא השורש לכל המשברים. בסופו של דבר, הטבע יכריח את המין האנושי לתפקד כמו איברים בגוף אחד, שזה את זה משלימים. ככל שנקדים לתפוס את הדברים, ונבנה בעצמנו קשר אינטגרלי, חיבורים נכונים, כך נסיר את הגבולות הלוחצים. אז, ורק אז ייעלמו מן השורש הכאבים, ובמקומם יבואו מילויים חדשים. בריאות, שמחה, משמעות. הנאה ותענוג עליונים.
בוקר טוב ! צודק בכל מילה הסבר מדויק והכל מתוך נסיון רק בריאות הכי חשוב .
מאיפה מגיעה תחושת הכאב? מה תפקידה? מה ההבדל בין הכאבים של היום לכאבים שהורגשו בעבר? אפשר לעשות משהו כדי להבטיח שיהיו פחות כאבים מחר? הסתכלות רחבה, מנקודת המבט של הגישה האינטגרלית.
החומר היסודי שממנו בנוי כל אובייקט בטבע הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, רצון ליהנות, רצון להתקיים בטוב. הרצון הזה גורם להתרחק מסבל, ולהתקרב למה שנראה מועיל. ככל שהרצון ליהנות שביצור מסוים מפותח, כך הוא בונה מערכות מתקדמות יותר שידאגו לשלומו ולמצבו.
מערכת העצבים, היא במיוחד כזו. מדובר במערכת רב-גוונית ורב-שכבתית, שקשורה למערכות אחרות. כך לדוגמה, אם מצב רוחו של אדם משתנה, הוא יכול לא להרגיש כאב. בנוסף, לפעמים אפשר כמו לתכנת את מערכת העצבים כך שמשהו מסוים לא יעורר תחושת כאב, ואפילו יורגש כמהנה.
באופן כללי, הכאב שומר עלינו. אם לא היה כאב, לא היינו מרגישים מה קורה בגופנו. כך למשל, היינו יכולים להכניס את היד לאש, לא להרגיש כאב מכך שהיא נשרפת, ולהינזק. כמו כן, הייתה יכולה להתפתח בתוך גופנו מחלה, וללא תחושת כאב לא היינו מודעים לקיומה וניגשים לטפל בה. כשמשהו כואב, הטבע מאותת לנו על תקלה.
הכאב מתפרס לכל מיני רמות, ולפעמים קשה להבדיל ביניהן. כאב פיזי, גופני, נפשי ורוחני, כאב מהעבר ומהעתיד, כאב אצלנו או אצל מישהו שאנחנו אוהבים או שונאים. כך הכאב חורג מגבולות הגוף שלנו עצמנו, ומגיע ממערכות חיצוניות שאליהן אנחנו קשורים. טיב הקשר שלנו איתן קובע מה נרגיש בכל פעם, מכאב ועד שמחה. כך למשל אימא מרגישה כאב, כשמשהו כואב לילדיה.
מבחינת הרצון לקבל שהזכרנו קודם, הרצון ליהנות, אצלו הכול מסתכם לחשבון פשוט: כשהוא מלא טוב לו, וכשהוא ריק מורגש כאב. ויש בזה כמובן דרגות.
עוד נקודה חשובה להבנה היא שהכאב מתחיל במצבים שאנחנו מרגישים את עצמנו. לצורך המחשה, נניח שאנחנו עכשיו יושבים על איזה כיסא. מתי נוחה לנו הישיבה? כששום דבר לא לוחץ מדי. אנחנו מרגישים את הגוף שלנו מוגבל על ידי הכיסא, וזה נותן לנו הגדרת מציאות ברורה. אבל, אם מידת הלחץ של הכסא תעבור את הגבול הדק הזה, אז תתחיל תחושה לא נעימה. כך ממש, לכל חוש וחוש יש הרגשת טווח מסוים שבו טוב לאדם. מתחת לגבולות הטווח הזה, הדבר לא מורגש כלל כקיים, ומעל לו הוא מורגש כקיים יותר מדי. וכשמורגש כאב, זה מצביע על כך שחרגנו מגבולות אותו הטווח.
אגב, אפשר לראות משהו דומה גם במערכות יחסים: בני זוג לא יכולים לחיות בלי לריב ולכאוב מדי פעם, הם צריכים להרגיש את הגבולות, לראות איפה הם נכנסים זה בתוך זה, ואיפה עוד דרושים תיקונים.
בכל התרבות האנושית, בסיפורים, במחזות, בסרטים, רובן המוחלט של היצירות עוסק בכאבים, בתחושות לא נעימות. דרך הכאב אנחנו מרגישים את העולם, כי כל יסוד הבריאה הוא בחוסר, בכאב, ברצון להתמלאות. וכמו שכבר ציינו לגבי הרצון ליהנות שטבוע בנו, העיקר בשבילו זה לא להיות ריק, לא להרגיש כאב, לא לסבול. הכאב במצב מסוים מכוון אותו להתפתח, להשתנות, להתקדם למצב יותר טוב.
במבט כולל, היום אנחנו חיים בתקופה מיוחדת, שבה אופי הכאב משתנה. אפשר לומר שעד המאה העשרים התפתחנו בצורה אישית, אינדיבידואליסטית, וכל אחד הרגיש את כאביו. מאמצע המאה העשרים התחלנו לגלות שכולנו קשורים במערכת אחת. לא רק בגלל המסחר, הכלכלה, התרבות והתעשייה שהפכו את העולם לכפר גלובלי, ולא רק בגלל האינטרנט והמדיה שהעצימו את המגמה. מבפנים, התחיל להתגלות משהו שקשר את כל בני האדם יחד. במקביל, החלו לצוץ יותר ויותר כאבים, חששות, פחדים, דיכאונות, ייאושים. ואם במאות קודמות זו הייתה נחלת האליטות, היום זה רגיל, כולם חיים על כדורים. והכאבים עוברים בין כולם, משוטטים, מדבקים. העולם מקרין עלינו סרטים רעים, זורק אותנו בין כל מיני מצבים. ואי אפשר לחתוך את הקשר, אי אפשר לסגור את התריסים. זה חודר אלינו בעל כורחנו, רוצים או לא רוצים.
מה עושים?
כאן באה הגישה האינטגרלית ומסבירה את הדברים. הכאבים של היום אלה בעצם צירים. עולם חדש עומד להיוולד, ואנחנו בתוכו, חדשים. וכל הסבל שבינתיים מורגש, הוא מפני שכל אחד לא רוצה להיות מחובר לאחרים. בהשלמה, בהדדיות, ביחסים חמים ואוהבים. והניגוד בין מגמת ההתפתחות האינטגרלית, לבין הנטייה האגואיסטית שגם היא מתעצמת פלאים, הוא הוא השורש לכל המשברים.
בסופו של דבר, הטבע יכריח את המין האנושי לתפקד כמו איברים בגוף אחד, שזה את זה משלימים. ככל שנקדים לתפוס את הדברים, ונבנה בעצמנו קשר אינטגרלי, חיבורים נכונים, כך נסיר את הגבולות הלוחצים. אז, ורק אז ייעלמו מן השורש הכאבים, ובמקומם יבואו מילויים חדשים. בריאות, שמחה, משמעות. הנאה ותענוג עליונים.
שלופ לי יש כאבים בכתפיים עשתי צילומים רגלים ואורטופד אמר לי שיש לי קרעים בגדים אני לא נעוניניץ בניתוח מה אפשר לעשות תודה
גם אני סובלת מהכתף ןלכן גם נוטלת לפעמים טיפולי פזיותרפיה בנוסף נוטלת את הסידן האמורפי של דינסיטי.