המודעות למוות מה ההבדל במודעות של ילדים ומבוגרים לעניין החיים והמוות? על מה בדיוק יושב הפחד מהמוות? מהו הדבר החשוב ביותר שאפשר יהיה ללמוד מדיון כזה לגבי האופן שבו אנו מממשים את החיים? ראשית צריך לדעת שאדם חי מתוך הרצון הכללי שלו ליהנות. בהתאם לכך, במה שעושה לו טוב הוא מתעמק, כלומר משתדל להרגיש את המחשבה עליו, להחזיק בה כמה שיותר ולהרחיב אותה. לעומת זאת, לגבי דברים מהנים פחות או מעוררי סבל, מהם הוא רוצה להתרחק, לא להרגיש, להסתיר אותם מעצמו. האדם מונע על ידי מנגנון שמכוון אותו בכל רגע לפעולות ולמחשבות שיניבו מקסימום תענוג במינימום מאמץ. הוא מוכן להתאמץ מאוד בהווה עבור רווחים גדולים בעוד כמה שנים, אבל על המוות אין לו שום נטייה לחשוב, אלא אם כן יש איזו הצדקה ברורה כמו מחלה קשה שפתאום מגיעה חס ושלום, או סכנה קיומית אחרת. בגילאים צעירים יש לילדים איזו הרגשה טבעית של כוח עליון. הם אפילו מתפללים, בלי שום קשר למה שנהוג או לא נהוג במשפחה שבה נולדו. גם הרגשת החיים והמוות שונה אצלם לחלוטין מזו שיש למבוגרים, שכבר טרודים בענייני עבודה, משפחה, פרנסה, בריאות וכן הלאה. כל כך הרבה בעיות. כשחושבים על זה, מבוגר טיפוסי חי כדי לגמור עוד יום בשלום, עד שהימים הלחוצים גומרים אותו מתישהו. איך שלא יהיה, ילדים רגישים לעניין החיים והמוות עד לגיל מסוים שבו באים ההורמונים ושאר ענייני ההתבגרות, ותובעים את שלהם. מאז עניין החיים והמוות נשכח, ורק מדי פעם מבצבץ לרגע ושוב נעלם. ככל שמתקרבים לגיל הזקנה מופיעות שוב מחשבות על המוות, אבל במקביל פועלת מערכת הגנתית שממתיקה את הדברים. חיים מיום ליום, כמו שאומרים, אז בואו נהנה כל עוד אפשר. בשביל מה לדאוג היום את דאגת מחר? יצורים אחרים בטבע גם כן חווים מוות. הצומח מרגיש אם מישהו אוכל או כורת אותו, וגם חש בסכנות קיומיות כמו חוסר במים, באוויר או בשמש. חיות נמצאות כל הזמן בחיפוש אחר מזון ובמאבקי הישרדות מול טורפים. לאדם נתן הטבע תוספת מיוחדת: האדם מרגיש שאחרי הסתלקותו מהעולם חותמו יוטבע לנצח על סביבתו, על בני דורו או על ילדיו שימשיכו את פועלו. הוא רואה בכך את המשך החיים שלו עצמו, ויש לו תחושה כאילו הוא משאיר את עצמו לדור הבא. האדם לא מסוגל לתאר לעצמו מוות כאובדן של הכול, כהיעלמות מוחלטת, והשורש הרוחני לכך נעוץ בהיותנו באים מכוח עליון נצחי. מה כל כך מפחיד במוות? העובדה שאי אפשר לחזור. בחיים שלנו הכול נע במחזוריות, אך בעניין המוות איננו רואים את המחזוריות שמתקיימת, ולכן הדבר מפחיד מאוד. מטבעו האדם אגואיסט ואוהב להחזיק את הכול בידיים שלו. ההרגשה שהוא לגמרי לא יודע מה יקרה לו ברגע הבא מייצרת בעיה גדולה. כלומר, הפחד מהמוות הוא פחד מאובדן שליטה מוחלט על גורלך. איך השפיעו החיים המודרניים על האופן שבו אנו תופסים את המוות? בתקופות קודמות לא היו בתי חולים או בתי אבות. תהליך התקרבותם למוות של בני משפחה זקנים או חולים, היה חלק טבעי ובלתי נפרד מהחיים. כיום אדם מן היישוב שאינו רופא או אחות וכדומה, מרוחק מאוד מחוויה ישירה כזו. בעולם המודרני הכול סטרילי: אנחנו לא רואים מוות, לא חושבים על מוות, לא מודעים למוות, לא צריכים לתת לעצמנו דין וחשבון איפה אנחנו ביחס לעניין החיים והמוות. ובכלל, עשינו לעצמנו חיים מלאכותיים מאוד: משהו כואב לוקחים כדור, רגע מתפנה שוקעים להתכתבויות אינסופיות בטלפון, וכשרוצים קצת לנוח - צוללים לתוך כורסת הטלוויזיה. מין בועה שכזאת. לפי חכמת הקבלה, הדבר הבא שמצפה לנו מבחינה התפתחותית הוא ההכרה עד כמה אנחנו מנותקים מהחיים האמיתיים, מצויים על כדור הארץ כמו בחללית. כשנגלה שזוהי אמת המציאות, נידרש לתת דין וחשבון על כך שבעצם עכשיו אנחנו מתים; שבנינו לעצמנו איזשהם חיים מלאכותיים, ניפחנו את עצמנו בכל מיני דברים, אבל פספסנו את החיים האמיתיים שאותם אנחנו אמורים ליצור. הטבע נתן לנו את החיים למטרה אחרת לחלוטין, ואילו אנחנו שקועים במשחקים ילדותיים. וכמו אימא שקוראת לילדיה האהובים: 'בואו כבר, מספיק עם המשחקים', כך בדיוק מגיבים גם אנחנו: 'לא רוצים'. אם כן, המטרה הגדולה של קיומנו היא לגלות שעכשיו אנחנו נמצאים במצב של מוות, ולהבין מהי משמעות הביטוי - להתעורר לחיים. מן המקורות "כל הדורות, מעת תחילת הבריאה עד לגמר התיקון, נבחנים כמו דור אחד שהאריך את חייו עד שהתפתח ובא לתיקונו כמו שצריך להיות". בעל הסולם - הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום" "תכלית הבריאה לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש... ולא על מין הצומח, ולא על מין החי... אלא רק מין 'האדם' בלבדו... אחר שמהפכים הרצון לקבל שלהם לרצון להשפיע, ובאים בהשוואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים". בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", לט "הרוחניות אינה תלויה בזמן ומקום, ואין מיתה שם". בעל הסולם, מאמר "מבשרי אחזה אלוקי"
מלך
כמה כייף לראות מרגש ומשמח 💖 היד כותבת גם אם אין מה לומר
העיקר שאני כאן איתך
ואת זה אף אחד לא ייקח 💜
יש על פנייך חיוך מקסים 💖
תודה רבה
המודעות למוות
מה ההבדל במודעות של ילדים ומבוגרים לעניין החיים והמוות? על מה בדיוק יושב הפחד מהמוות? מהו הדבר החשוב ביותר שאפשר יהיה ללמוד מדיון כזה לגבי האופן שבו אנו מממשים את החיים?
ראשית צריך לדעת שאדם חי מתוך הרצון הכללי שלו ליהנות. בהתאם לכך, במה שעושה לו טוב הוא מתעמק, כלומר משתדל להרגיש את המחשבה עליו, להחזיק בה כמה שיותר ולהרחיב אותה. לעומת זאת, לגבי דברים מהנים פחות או מעוררי סבל, מהם הוא רוצה להתרחק, לא להרגיש, להסתיר אותם מעצמו. האדם מונע על ידי מנגנון שמכוון אותו בכל רגע לפעולות ולמחשבות שיניבו מקסימום תענוג במינימום מאמץ. הוא מוכן להתאמץ מאוד בהווה עבור רווחים גדולים בעוד כמה שנים, אבל על המוות אין לו שום נטייה לחשוב, אלא אם כן יש איזו הצדקה ברורה כמו מחלה קשה שפתאום מגיעה חס ושלום, או סכנה קיומית אחרת.
בגילאים צעירים יש לילדים איזו הרגשה טבעית של כוח עליון. הם אפילו מתפללים, בלי שום קשר למה שנהוג או לא נהוג במשפחה שבה נולדו. גם הרגשת החיים והמוות שונה אצלם לחלוטין מזו שיש למבוגרים, שכבר טרודים בענייני עבודה, משפחה, פרנסה, בריאות וכן הלאה. כל כך הרבה בעיות. כשחושבים על זה, מבוגר טיפוסי חי כדי לגמור עוד יום בשלום, עד שהימים הלחוצים גומרים אותו מתישהו. איך שלא יהיה, ילדים רגישים לעניין החיים והמוות עד לגיל מסוים שבו באים ההורמונים ושאר ענייני ההתבגרות, ותובעים את שלהם. מאז עניין החיים והמוות נשכח, ורק מדי פעם מבצבץ לרגע ושוב נעלם.
ככל שמתקרבים לגיל הזקנה מופיעות שוב מחשבות על המוות, אבל במקביל פועלת מערכת הגנתית שממתיקה את הדברים. חיים מיום ליום, כמו שאומרים, אז בואו נהנה כל עוד אפשר. בשביל מה לדאוג היום את דאגת מחר?
יצורים אחרים בטבע גם כן חווים מוות. הצומח מרגיש אם מישהו אוכל או כורת אותו, וגם חש בסכנות קיומיות כמו חוסר במים, באוויר או בשמש. חיות נמצאות כל הזמן בחיפוש אחר מזון ובמאבקי הישרדות מול טורפים. לאדם נתן הטבע תוספת מיוחדת: האדם מרגיש שאחרי הסתלקותו מהעולם חותמו יוטבע לנצח על סביבתו, על בני דורו או על ילדיו שימשיכו את פועלו. הוא רואה בכך את המשך החיים שלו עצמו, ויש לו תחושה כאילו הוא משאיר את עצמו לדור הבא. האדם לא מסוגל לתאר לעצמו מוות כאובדן של הכול, כהיעלמות מוחלטת, והשורש הרוחני לכך נעוץ בהיותנו באים מכוח עליון נצחי.
מה כל כך מפחיד במוות? העובדה שאי אפשר לחזור. בחיים שלנו הכול נע במחזוריות, אך בעניין המוות איננו רואים את המחזוריות שמתקיימת, ולכן הדבר מפחיד מאוד. מטבעו האדם אגואיסט ואוהב להחזיק את הכול בידיים שלו. ההרגשה שהוא לגמרי לא יודע מה יקרה לו ברגע הבא מייצרת בעיה גדולה. כלומר, הפחד מהמוות הוא פחד מאובדן שליטה מוחלט על גורלך.
איך השפיעו החיים המודרניים על האופן שבו אנו תופסים את המוות? בתקופות קודמות לא היו בתי חולים או בתי אבות. תהליך התקרבותם למוות של בני משפחה זקנים או חולים, היה חלק טבעי ובלתי נפרד מהחיים. כיום אדם מן היישוב שאינו רופא או אחות וכדומה, מרוחק מאוד מחוויה ישירה כזו. בעולם המודרני הכול סטרילי: אנחנו לא רואים מוות, לא חושבים על מוות, לא מודעים למוות, לא צריכים לתת לעצמנו דין וחשבון איפה אנחנו ביחס לעניין החיים והמוות. ובכלל, עשינו לעצמנו חיים מלאכותיים מאוד: משהו כואב לוקחים כדור, רגע מתפנה שוקעים להתכתבויות אינסופיות בטלפון, וכשרוצים קצת לנוח - צוללים לתוך כורסת הטלוויזיה. מין בועה שכזאת.
לפי חכמת הקבלה, הדבר הבא שמצפה לנו מבחינה התפתחותית הוא ההכרה עד כמה אנחנו מנותקים מהחיים האמיתיים, מצויים על כדור הארץ כמו בחללית. כשנגלה שזוהי אמת המציאות, נידרש לתת דין וחשבון על כך שבעצם עכשיו אנחנו מתים; שבנינו לעצמנו איזשהם חיים מלאכותיים, ניפחנו את עצמנו בכל מיני דברים, אבל פספסנו את החיים האמיתיים שאותם אנחנו אמורים ליצור. הטבע נתן לנו את החיים למטרה אחרת לחלוטין, ואילו אנחנו שקועים במשחקים ילדותיים. וכמו אימא שקוראת לילדיה האהובים: 'בואו כבר, מספיק עם המשחקים', כך בדיוק מגיבים גם אנחנו: 'לא רוצים'.
אם כן, המטרה הגדולה של קיומנו היא לגלות שעכשיו אנחנו נמצאים במצב של מוות, ולהבין מהי משמעות הביטוי - להתעורר לחיים.
מן המקורות
"כל הדורות, מעת תחילת הבריאה עד לגמר התיקון, נבחנים כמו דור אחד שהאריך את חייו עד שהתפתח ובא לתיקונו כמו שצריך להיות".
בעל הסולם - הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום"
"תכלית הבריאה לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש... ולא על מין הצומח, ולא על מין החי... אלא רק מין 'האדם' בלבדו... אחר שמהפכים הרצון לקבל שלהם לרצון להשפיע, ובאים בהשוואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים".
בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", לט
"הרוחניות אינה תלויה בזמן ומקום, ואין מיתה שם".
בעל הסולם, מאמר "מבשרי אחזה אלוקי"
נכון
what the name of song and where can i finf origiinal?
יש זמרים שאם היו משלמים לי לא היתי מזמין אותם.
Псевдоаноним 5489 נכון גם אני
רק את אייל הייתי מזמינה זמר ה-70 של מדינת ישראל
שלמות אתה אייל מלך
תענוג לראות
כן ירבו שמחות
0:06 סתכלו טוב טוב ג'קי מנחם בקהל
@lika11223344 האור שבעיניים
מהתקופה שהיה נורמאלי
תראו איך בדקה 2:49 רואים שאייל גולן מקריח כבר
adir binyamin הגברים הקירחים הכי חתיכים רק משתבח נראה טוב מכולם
שמת לב איזה שמחה תענוג