אני של היום, אני של מחר | יהודית כץ אמרה כן לאתגר ספוקן וורד

יולי. אור דניאל מתקשר ושואל: רוצה לכתוב ספוקן וורד ולהופיע איתו באירוע בחודש נובמבר?
ולמרות שהיו לי את כל הסיבות שבגללן זה פשוט לא התאים לי כרגע, איכשהו חזרתי אליו ואמרתי - כן.
אני יודעת, זה מוזר. ה’כן’ של חודש יולי, הוא לא אותו ה‘כן’ של נובמבר, מבינים? בכן של יולי - אני עוד משוכנעת שבכלל אכתוב הכל לפני שאטוס לחודש חופש באוקטובר. בכן של יולי - הלוז בנובמבר עוד נראה מרווח. בכן של חודש יולי - עוד לא מתנגשת בי עבודה של חודש שחיכתה לי כי לא הייתי פה כל אוקטובר. השמש זורחת. המדוזות נרגעו. הכל כל כך טהור בכן של יולי.
גם אוגוסט ישן טוב בלילה.
ספטמבר מתחיל לנוע באי נוחות.
ואוקטובר כשאני בתאילנד כבר צועק ״סליחה?! מה חשבת לעצמך שאמרת כן?״.
אני זוכרת איזה רגע מול הים הטורקיז בתאילנד. ניסיתי לכתוב. אני בתוך סצנה מושלמת כותבת לי מול הים כמו שייקספיר, אבל בפנים הכל ריק. קיללתי אותי שאמרתי כן. ומרב תסכול כתבתי ספוקן על התסכול הזה של להגיד כן ואז לקלל את עצמך שאמרת כן. על איך בעתיד תמיד נראה לנו שיהיה אחרת ויפה וקל ואידיאלי כזה. כתבתי על זה שיש שני ״אני״ בתוכנו; אני של עכשיו, ואני של מחר. ובואו, הם לא בדיוק מסכימים אחד עם השני.
זו התוצאה.