@@אוריזגורי-ר3ר בס"ד מכירת חמץ .זה מכירה בפסח שמוכרים את החמץ לגוי כי הרי התורה אסרה ליהודי חמץ בפסח שנאמר לא יראה לך חמץ שאסור שיהיה ליהודי חמץ בפסח ששיך ליהודי וכניראה שהרמבם זצל כותב שהמכירה תיהיה באופן כזה שהגוי שמכרו לו את החמץ יוכל לקחת את החמץ כירצונו .
@@אוריזגורי-ר3ר אך הוא לא עשה כל מעשה. אדרבה, הוא נמנע מביצוע הביעור. על מנת לחזק את צידו הענישתי-הרתעתי של האיסור, אסרו חז"ל חמץ שעבר עליו הפסח. בשביל זה יש חכמים מבלי להכנס למחלוקת התנאים, האם מעמדו של איסור זה הוא מן התורה או מדברי חכמים (פסחים כח ע"א), ברור שהוא אינו נובע ישירות מן המקרא. פה מדריכה את החכמים הדאגה לשמירתו של איסור התורה ועל כן הם מרחיבים אותו. כך הוא טבעו של המתח בין תורה שבכתב וזו שבעל-פה, המאפשר הרחבה או צמצום של דין התורה. מבחנם של אלו יהיה במידת היצמדותם לרוח הדין ולכוון ההלכתי אליו הוא מצביע. צריך כמובן להדגיש, כי דרכם של חז"ל בפרשנותם ההלכתית את התורה, כפופה למערכת נוקשה של כללי לימוד ופסיקה - בראש ובראשונה המידות שהתורה נדרשת בהם. רק כך ניתן להבטיח ששדה פרשנותה של התורה ויישום דיניה במציאות, לא יהיה פרוץ ומופקר. לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. אסיים בהערה על ענין רלוונטי לכל אחד מאיתנו - מכירת החמץ, הבאה ל'עקוף' את דין 'בל יראה'. אין צריך לחזור על ההתלבטויות הקשות הקשורות בכך וכמובן שאין זה המקום להכריע בהן. אזכיר רק, כי הבעיה המרכזית היא ה'פיקטיביות' לכאורה של מכירה זו, שהרי הכל יודעים שהחמץ חוזר לבעליו לאחר הפסח. מידת כנותה המשפטית של המכירה היא תנאי לבחינת התאמתה לדין 'בל יראה ובל ימצא', אולם אין זה תנאי מספיק. חובה לשקול גם את מידת עלייתה בקנה אחד עם רוח דין התורה, הבא לגדור את האיסור החמור של אכילת החמץ. דומה ששיקולים אלו מסוגלים להאיר סוגיה זו באור חדש ושונה, ואולי אף להביא לתובנות משמעותיות בהלכה בעייתית זו.
הרמב"ם זצ"ל כותב, שצריך למסור המפתחות של כל העסקים, אין למנוע מהכוח להיכנס בכל עת ולקחת כרצונו , זו המכירה האמיתית, ועדיף לתת לגוי במתנה.
מה הכוונה עם תוכל להסביר בסד
@@אוריזגורי-ר3ר בס"ד
מכירת חמץ .זה מכירה בפסח שמוכרים את החמץ לגוי כי הרי התורה אסרה ליהודי חמץ בפסח שנאמר לא יראה לך חמץ שאסור שיהיה ליהודי חמץ בפסח ששיך ליהודי וכניראה שהרמבם זצל כותב שהמכירה תיהיה באופן כזה שהגוי שמכרו לו את החמץ יוכל לקחת את החמץ כירצונו .
@@אוריזגורי-ר3ר אך הוא לא עשה כל מעשה. אדרבה, הוא נמנע מביצוע הביעור. על מנת לחזק את צידו הענישתי-הרתעתי של האיסור, אסרו חז"ל חמץ שעבר עליו הפסח.
בשביל זה יש חכמים
מבלי להכנס למחלוקת התנאים, האם מעמדו של איסור זה הוא מן התורה או מדברי חכמים (פסחים כח ע"א), ברור שהוא אינו נובע ישירות מן המקרא. פה מדריכה את החכמים הדאגה לשמירתו של איסור התורה ועל כן הם מרחיבים אותו. כך הוא טבעו של המתח בין תורה שבכתב וזו שבעל-פה, המאפשר הרחבה או צמצום של דין התורה. מבחנם של אלו יהיה במידת היצמדותם לרוח הדין ולכוון ההלכתי אליו הוא מצביע. צריך כמובן להדגיש, כי דרכם של חז"ל בפרשנותם ההלכתית את התורה, כפופה למערכת נוקשה של כללי לימוד ופסיקה - בראש ובראשונה המידות שהתורה נדרשת בהם. רק כך ניתן להבטיח ששדה פרשנותה של התורה ויישום דיניה במציאות, לא יהיה פרוץ ומופקר. לא כל הרוצה ליטול את השם יטול.
אסיים בהערה על ענין רלוונטי לכל אחד מאיתנו - מכירת החמץ, הבאה ל'עקוף' את דין 'בל יראה'. אין צריך לחזור על ההתלבטויות הקשות הקשורות בכך וכמובן שאין זה המקום להכריע בהן. אזכיר רק, כי הבעיה המרכזית היא ה'פיקטיביות' לכאורה של מכירה זו, שהרי הכל יודעים שהחמץ חוזר לבעליו לאחר הפסח. מידת כנותה המשפטית של המכירה היא תנאי לבחינת התאמתה לדין 'בל יראה ובל ימצא', אולם אין זה תנאי מספיק. חובה לשקול גם את מידת עלייתה בקנה אחד עם רוח דין התורה, הבא לגדור את האיסור החמור של אכילת החמץ. דומה ששיקולים אלו מסוגלים להאיר סוגיה זו באור חדש ושונה, ואולי אף להביא לתובנות משמעותיות בהלכה בעייתית זו.
אדם צ
אין כלום ניגמר אחד ולתמיד זהו
מעניין מה הבורא חושב על הסחר הזה