כשהגעתי אליה לסטודיו מייד הרגשתי בנוח. היא לא הייתה צריכה להגיד הרבה או לביים אותי. פשוט הייתי במקומי.
זו חוויה לא פשוטה להצטלם, להיות חשוף ככה מול מישהו אחר, וגם מול עצמך. אבל עם אלה זה קליק שקורה בלי מאמץ.
הרגשתי שהיא עברה כל כך הרבה בחיים, מה שנותן לה את היכולת להתבונן במי שנמצא מול העדשה שלה בלי שיפוט, בעיניים טובות, ולראות גם את היופי והכאב שלו.
כשהכאב והבושה מקבלים מקום, גם היופי יכול להתגלות.
אלה למדה את אומנות הצילום על בשרה, זה התחיל בילדות עם תחושה של חוסר נראות ושייכות שבאו לידי ביטוי גם בקושי חברתי.
המערכת יחסים עם אביה הייתה מורכבת, מה שהוסיף עוד לתחושת הניכור, אמנם בזכותה היא גילתה את הצילום.
יום אחד מצאה במקרה מצלמה שלו בארון והחלה לשחק איתה. הוא לימד אותה איך להשתמש בה, וכך גם התאפשר רגע מיוחד ומשנה חיים שבו היא מתבוננת בו לראשונה, דרך העדשה, ומצלמת.
שם גילתה את כוחה של האינטימיות דרך אקט הצילום. ומאז היא ממשיכה לעשות אז זה עם עצמה ואחרים בסטודיו.
שיחה על כוחה של התבוננות בעיניים טובות.