הושבנו את הילדים שלנו לשיחה על מוות🙂
יעל ובארי לומדים בכיתה ז' וגדלים עם אמהות שנותנות מקום משמעותי למוות בחייהן וגם בבית כמובן.
חשבנו שאם כבר פודקאסט, זו הזדמנות טובה עבורנו לשמוע מה הם חושבים על מוות, על מחלה, על תפקיד ילדים בליווי אל סוף חיים של קרוב, על חוויות מוות שעברו, על מה מפחיד במוות, ועוד.
בעיקר עולה הרושם שעבורם זה לא נושא יוצא דופן לשיחה:) הם לא חושבים על המוות באופן אקטיבי, הוא פשוט קיים שם. לא מאיים ולא קוסם. פשוט נוכח כעובדת חיים. כשהם נדרשים לתשובות, נראה לעתים שהם מנסחים לעצמם לראשונה מחשבות, כדי להסביר לנו את המובן מאליו עבורם.
יעל אומרת: "זה לא שאני חושבת על מוות כל הזמן, ככה גדלתי... כשילדים אז החיים יותר פשוטים, בצורה טבעית, אז יותר בקלות לוקחים את זה, בלי הרבה עומק ובצורה יותר תמימה".
פלובר, באחד ממכתביו לז'ורז' סאנד כותב לה:
"יש לחשוף ילדים רק לצד המתוק והיפה של החיים עד שהדעת תוכל לבחור בין קבלת הרע לבין ההתמודדות איתו," את אומרת. אינני מסכים. כי אז מן ההכרח שיתרחש משהו נורא בלבם, התפכחות שאין לה תחתית... החיים הם בהכרח חינוך בלתי נלאה. הכול יש ללמוד, החל מלדבר וכלה בלמות."
אנחנו מקוות שהשיחה הזו תעודד לשיח על מוות עם ילדים, במיוחד כשיש מחלה או מוות צפויים במשפחה, אבל ממש לא רק. בסופו של דבר, המוות צפוי לכולנו, במוקדם או במאוחר. או כמו שאומר בארי: "זה כמו ללמוד לדבר עברית, זה חלק מהחיים שלך, אתה תדע את זה מתישהו. אם תתחיל בגיל צעיר - תלמד את זה יותר מהר. אם תתחיל בגיל מבוגר - זה ייקח יותר זמן".
מוזמנות ומוזמנים לקבוצת הפייסבוק של סוף הדרך:
groups/1257258018871953/?ref=share&mibextid=KtfwRi
ולקבוצת הוואטסאפ השקטה של סוף הדרך:
chat.whatsapp.com/CBOaWDSfmGqGT8ODFoiLRV