Відео

סוף סוף שכל ישר בגלי צהל !!

מלחמת התקומה בעיצומה🙏 לכבוש את לבנון עד ליטני. עד ליטאני שטח צבאי סגור. כל עזה בשליטה שלנו מלאה! בהצלחה ללוחמנו הגיבורים! להכות בברזל בעודו חם המלחמה הזאת היא חלק מיריעת היסטוריה רחבה, אלפי שנים שעברו על ישראל כעם נבדל בין אומות העולם. כדי להרגיש את הרגע הזה לעומק ולחשב אותו בצורה מקיפה צריך לפרוש את ההיסטוריה שלנו על השולחן ולעקוב אחרי התנועות בזמן, כמו מצביא רכון מעל מפה. לשים את האצבע על התנועה הראשונה, על בבל העתיקה, שם התרכזה החברה האנושית לפני ארבעת אלפים שנה. מתוך העמים יצאה ונבדלה קבוצה, קבוצת אברהם, אב העם. הקבוצה נולדה כדי להתחיל לגלגל התפתחות מיוחדת בעולם - להתקדם ממדרגה של אדם המונע על ידי יצר הרע מטבעו, לדרגה של אדם הדומה בתכונותיו לכוח העליון, תכונות של נתינה והשפעה [אדם מלשון "אֶדַּמֶּה לעליון" (ישעיהו יד, יד)]. לאורך ההיסטוריה קיבלה הקבוצה כל פעם תוספת של אנוכיות ואטימות, דחייה והתרחקות, וכנגדה היה עליה לייצב מדרגה מוצקה של קרבה ואהבה, וכך להתקדם אל המדרגה הבאה. כלומר ההתפתחות שלנו הייתה בתבנית דומה: התגברות של יצר הרע והתאחדות שלנו מעליו. נקודת ציון הכרחית הייתה למרגלות הר סיני, עת קבלת התורה, שרק בכוחה היו יכולים להמשיך להתעלות מעל האגו שכבר היה גדול מכדי להילחם בו באמצעים רגילים. מכאן, ככל שעלו והתפתחו, היו בני ישראל חייבים לאחוז ולדקדק יותר בכלל הגדול של התורה "ואהבת לרעך כמוך", אחרת היו נופלים ממדרגתם. תנועה שגויה גרמה לנפילה בארץ שהקמנו לראשונה בזמן בית ראשון. שוב גברה האנוכיות ולתוך שורות האומה הצליחו לחדור תאוות של כוח ועשירות ונכנס בינינו משחק זר של מי יותר חזק, יותר עשיר, יותר משכיל - ונשרף מקום הקדושה. לא בגלל שלא יפה לאמץ את נימוסי השכנים, אלא כיוון שהתורה אסרה לעשות זאת, הזהירה במפורש מהיצר המתגבר שתאב למצוץ מהחיים את ההנאות שתובעת האהבה העצמית. במנהגי התחרות שאימצנו מאומות העולם, בתרבות הזרה שספגנו, הכחשנו את תורת ישראל ובהדרגה התפוררו כוחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנוכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. החברה שהרכיבה את עם ישראל בארצו התחלקה אז לזרמים, כל אחד צידד בצד אחר, וכמו המפלגות שיוצאות היום להפגנות ולתהלוכות, רצה כל זרם להראות שהוא צודק יותר. העם נקרע ללא סיכוי לאיחוי והחורבן הכה בעם. בבית שני הובלט השבר החברתי עוד יותר. צדוק ובייתוס, שני תלמידים שיצאו לתרבות זרה, מרדו בחז"ל ולא רצו לפרוש מהטבע האנוכי שלהם. הם התנגדו לדרך ההידמות לכוח העליון וצידדו בפעולת האינסטינקטים החייתיים, שהיו כבר מנופחים מאוד באגואיזם. הם משכו קהל ונעשו כת גדולה שנקראה צְדוֹקִים - העשירים והקצינים, הם רדפו תאוות אנוכיות שלא כדרך התורה. נלחמו בכת הפְּרוּשִׁים, הכניסו את מלכות רומא, סירבו לשלום עם אחיהם. עד שנחרב הבית השני ושוב יצאנו לגלות. גלות נולדת תמיד מפירוד, גם היום, למרות שחזרנו ארצה, אנחנו שקועים בה. לכן לא מגיעה הגאולה. התרגלנו כל כך לפילוג שהוא נראה לנו נורמלי. די להיזכר בתהלוכות ובצעקות ברחובות ובכיכרות לפני המלחמה הנוכחית. השנאה מילאה וסתמה את העם. ההפגנות הביעו רצון לבטל זה את זה והחלישו אותנו מאוד. אין בעיה להביע עמדה ולהיכנס למחלוקות, אבל צריך לכבד את האדם שמולך, את העובדה שגם הוא יכול להיות צודק, שגם לו יש דעה והוא מייצג אזרחים רבים. לא כך נהגנו. כרגע מתחוללת מלחמה ואנחנו פחות מתעסקים בשנאה. הכאב גדול ממנה ולכן אנחנו משתיקים את הטינה. מלבד זאת מי שיעז לצאת היום להפגנה לא יתקבל יפה נוכח המכה ואפילו ייחשב לאויב. אבל בהסתכלות על התנועות בציר ההיסטוריה ברור שברגע שהאויבים החיצוניים יתרחקו, שוב תפרוץ השנאה מבפנים. דווקא עכשיו אנחנו צריכים למהר ולהכות על ליבנו הרך מכאב כמו על ברזל חם, כי הוא גמיש ורגיש ויכול לשמוע. אין לנו תקווה להיאחז בקרקע הזאת ולהיגאל מהגלות, מהנפרדות, אם לא נחזור ונקבל עלינו את שיטת אברהם, את פנימיות תורת ישראל. אנחנו מפותחים מכדי להצליח בלעדיה, בעלי יצרים חזקים ומתוחכמים מדי. אנחנו שוב צריכים לאחוז ברעיון לשמו קמנו ולהגיע דרך אהבת הזולת להידמות לכוח העליון, כי אנחנו בני האידאה הזאת.

מלחמת התקומה שלנו🙏לחימה עד ניצחון המוחלט! חזק ואמץ! יחד ננצח! אין לנו ארץ אחרת. להכות בברזל בעודו חם המלחמה הזאת היא חלק מיריעת היסטוריה רחבה, אלפי שנים שעברו על ישראל כעם נבדל בין אומות העולם. כדי להרגיש את הרגע הזה לעומק ולחשב אותו בצורה מקיפה צריך לפרוש את ההיסטוריה שלנו על השולחן ולעקוב אחרי התנועות בזמן, כמו מצביא רכון מעל מפה. לשים את האצבע על התנועה הראשונה, על בבל העתיקה, שם התרכזה החברה האנושית לפני ארבעת אלפים שנה. מתוך העמים יצאה ונבדלה קבוצה, קבוצת אברהם, אב העם. הקבוצה נולדה כדי להתחיל לגלגל התפתחות מיוחדת בעולם - להתקדם ממדרגה של אדם המונע על ידי יצר הרע מטבעו, לדרגה של אדם הדומה בתכונותיו לכוח העליון, תכונות של נתינה והשפעה [אדם מלשון "אֶדַּמֶּה לעליון" (ישעיהו יד, יד)]. לאורך ההיסטוריה קיבלה הקבוצה כל פעם תוספת של אנוכיות ואטימות, דחייה והתרחקות, וכנגדה היה עליה לייצב מדרגה מוצקה של קרבה ואהבה, וכך להתקדם אל המדרגה הבאה. כלומר ההתפתחות שלנו הייתה בתבנית דומה: התגברות של יצר הרע והתאחדות שלנו מעליו. נקודת ציון הכרחית הייתה למרגלות הר סיני, עת קבלת התורה, שרק בכוחה היו יכולים להמשיך להתעלות מעל האגו שכבר היה גדול מכדי להילחם בו באמצעים רגילים. מכאן, ככל שעלו והתפתחו, היו בני ישראל חייבים לאחוז ולדקדק יותר בכלל הגדול של התורה "ואהבת לרעך כמוך", אחרת היו נופלים ממדרגתם. תנועה שגויה גרמה לנפילה בארץ שהקמנו לראשונה בזמן בית ראשון. שוב גברה האנוכיות ולתוך שורות האומה הצליחו לחדור תאוות של כוח ועשירות ונכנס בינינו משחק זר של מי יותר חזק, יותר עשיר, יותר משכיל - ונשרף מקום הקדושה. לא בגלל שלא יפה לאמץ את נימוסי השכנים, אלא כיוון שהתורה אסרה לעשות זאת, הזהירה במפורש מהיצר המתגבר שתאב למצוץ מהחיים את ההנאות שתובעת האהבה העצמית. במנהגי התחרות שאימצנו מאומות העולם, בתרבות הזרה שספגנו, הכחשנו את תורת ישראל ובהדרגה התפוררו כוחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנוכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. החברה שהרכיבה את עם ישראל בארצו התחלקה אז לזרמים, כל אחד צידד בצד אחר, וכמו המפלגות שיוצאות היום להפגנות ולתהלוכות, רצה כל זרם להראות שהוא צודק יותר. העם נקרע ללא סיכוי לאיחוי והחורבן הכה בעם. בבית שני הובלט השבר החברתי עוד יותר. צדוק ובייתוס, שני תלמידים שיצאו לתרבות זרה, מרדו בחז"ל ולא רצו לפרוש מהטבע האנוכי שלהם. הם התנגדו לדרך ההידמות לכוח העליון וצידדו בפעולת האינסטינקטים החייתיים, שהיו כבר מנופחים מאוד באגואיזם. הם משכו קהל ונעשו כת גדולה שנקראה צְדוֹקִים - העשירים והקצינים, הם רדפו תאוות אנוכיות שלא כדרך התורה. נלחמו בכת הפְּרוּשִׁים, הכניסו את מלכות רומא, סירבו לשלום עם אחיהם. עד שנחרב הבית השני ושוב יצאנו לגלות. גלות נולדת תמיד מפירוד, גם היום, למרות שחזרנו ארצה, אנחנו שקועים בה. לכן לא מגיעה הגאולה. התרגלנו כל כך לפילוג שהוא נראה לנו נורמלי. די להיזכר בתהלוכות ובצעקות ברחובות ובכיכרות לפני המלחמה הנוכחית. השנאה מילאה וסתמה את העם. ההפגנות הביעו רצון לבטל זה את זה והחלישו אותנו מאוד. אין בעיה להביע עמדה ולהיכנס למחלוקות, אבל צריך לכבד את האדם שמולך, את העובדה שגם הוא יכול להיות צודק, שגם לו יש דעה והוא מייצג אזרחים רבים. לא כך נהגנו. כרגע מתחוללת מלחמה ואנחנו פחות מתעסקים בשנאה. הכאב גדול ממנה ולכן אנחנו משתיקים את הטינה. מלבד זאת מי שיעז לצאת היום להפגנה לא יתקבל יפה נוכח המכה ואפילו ייחשב לאויב. אבל בהסתכלות על התנועות בציר ההיסטוריה ברור שברגע שהאויבים החיצוניים יתרחקו, שוב תפרוץ השנאה מבפנים. דווקא עכשיו אנחנו צריכים למהר ולהכות על ליבנו הרך מכאב כמו על ברזל חם, כי הוא גמיש ורגיש ויכול לשמוע. אין לנו תקווה להיאחז בקרקע הזאת ולהיגאל מהגלות, מהנפרדות, אם לא נחזור ונקבל עלינו את שיטת אברהם, את פנימיות תורת ישראל. אנחנו מפותחים מכדי להצליח בלעדיה, בעלי יצרים חזקים ומתוחכמים מדי. אנחנו שוב צריכים לאחוז ברעיון לשמו קמנו ולהגיע דרך אהבת הזולת להידמות לכוח העליון, כי אנחנו בני האידאה הזאת.

It is very difficult to undo the evil effects of brainwashing indoctrination and conditioning of mind resulting in separatism extremism radicalism and terrorism. Focus on science Engineering technology logical education sociology Anthropology History of different countries helps.

מלחמת קיום בעיצומה. דורשים ניצחון מוחלט בכל הזירות. המון כוח והתמדה לצה"ל לממשלת ימין ולרה"מ שלנו! "עם ישראל חי!" מבטיחות כתובות שחיילים השאירו בדרכם על קירות עזה באותיות כחולות גדולות. "עם ישראל חי" מנגן פזמון של תקווה בלב, מלווה את התקופה הקודרת, לקצב הליכה ברחוב. מה זה "עם חי", לא אדם חי אלא קיבוץ בני אדם שנקרא "עם", ולמה דווקא "עם ישראל"? ועד עכשיו מה, עם ישראל היה מת? בשמחת תורה נזרקנו אחד אל השני בכוח מלחמה. יש שזה עורר בהם דחייה מיידית והם מיהרו להתנער מהקרבה, אבל רוב העם הרגיש פתאום שוב את אוצר החיים שטמון באחדות, ומפחד עכשיו שיחמוק ויברח ממנו ה"עם ישראל חי" הזה. "עם ישראל חי" מורכב מקבוצת אנשים שמרגישים שהחיות שלהם נמצאת בקשר ביניהם. כי שם, בקשר החי, הקרוב, המחבק את כל ישראל, נמצא אל חי, כוח עליון. ובלעדיו, עם ישראל מת. אומנם ישנם גופים, הם מסתובבים, אוכלים, ישנים, מדברים, אבל בפנים הם ריקים וחסרי חיים. בלא קשר לכוח העליון, עם ישראל מת, משום שבמהותנו אנחנו אוסף אנשים שהבטיחו זה לזה בהר סיני להתחבר כדי להידמות לכוח עליון, להידבק בו. כתוב "הרוצה להשיג חיי עולם ידבק במידת אל חי" ("שערי אורה"), כלומר ידבק בכוח המאחד, זאת מטרת האומה שהגדיר הכוח העליון עוד לפני שהוקמה. עם ישראל חי בזמן שמכוון למטרה הרוחנית ומקבל ממנה הארה. לכן לא רק שאנחנו יכולים להמשיך את החיבור שהרגשנו לפתע, אלא אנחנו חייבים. צריכים לכוון לזה בכל רגע, לפנות לאל חי, למקור הכוחות, המחשבות, הדוגמאות, ולבקש להשתנות מאוסף נפרדים לאגודה אחת. פנייה לעליון צריכה להיות יצירתית ולבוא לצורך תיקון, לבוא מהבנת העם, לְמה הוא רוצה להשתנות ולהשתוות. כשעולה תפילה כזאת, היא מביעה צורך אמיתי. זאת כבר לא בקשה לתוספת חביבה ונעימה לחיים, אלא נוגעת בנקודת ההכרחיות הכי בסיסית, לעצם החיים.

מקווה מאוד שישראל תגמור את המלאכה בחיסול החמאס בעזה. "עם ישראל חי!" מבטיחות כתובות שחיילים השאירו בדרכם על קירות עזה באותיות כחולות גדולות. "עם ישראל חי" מנגן פזמון של תקווה בלב, מלווה את התקופה הקודרת, לקצב הליכה ברחוב. מה זה "עם חי", לא אדם חי אלא קיבוץ בני אדם שנקרא "עם", ולמה דווקא "עם ישראל"? ועד עכשיו מה, עם ישראל היה מת? בשמחת תורה נזרקנו אחד אל השני בכוח מלחמה. יש שזה עורר בהם דחייה מיידית והם מיהרו להתנער מהקרבה, אבל רוב העם הרגיש פתאום שוב את אוצר החיים שטמון באחדות, ומפחד עכשיו שיחמוק ויברח ממנו ה"עם ישראל חי" הזה. "עם ישראל חי" מורכב מקבוצת אנשים שמרגישים שהחיות שלהם נמצאת בקשר ביניהם. כי שם, בקשר החי, הקרוב, המחבק את כל ישראל, נמצא אל חי, כוח עליון. ובלעדיו, עם ישראל מת. אומנם ישנם גופים, הם מסתובבים, אוכלים, ישנים, מדברים, אבל בפנים הם ריקים וחסרי חיים. בלא קשר לכוח העליון, עם ישראל מת, משום שבמהותנו אנחנו אוסף אנשים שהבטיחו זה לזה בהר סיני להתחבר כדי להידמות לכוח עליון, להידבק בו. כתוב "הרוצה להשיג חיי עולם ידבק במידת אל חי" ("שערי אורה"), כלומר ידבק בכוח המאחד, זאת מטרת האומה שהגדיר הכוח העליון עוד לפני שהוקמה. עם ישראל חי בזמן שמכוון למטרה הרוחנית ומקבל ממנה הארה. לכן לא רק שאנחנו יכולים להמשיך את החיבור שהרגשנו לפתע, אלא אנחנו חייבים. צריכים לכוון לזה בכל רגע, לפנות לאל חי, למקור הכוחות, המחשבות, הדוגמאות, ולבקש להשתנות מאוסף נפרדים לאגודה אחת. פנייה לעליון צריכה להיות יצירתית ולבוא לצורך תיקון, לבוא מהבנת העם, לְמה הוא רוצה להשתנות ולהשתוות. כשעולה תפילה כזאת, היא מביעה צורך אמיתי. זאת כבר לא בקשה לתוספת חביבה ונעימה לחיים, אלא נוגעת בנקודת ההכרחיות הכי בסיסית, לעצם החיים.

“Human suffering anywhere concerns men and women everywhere. That applies also to the Palestinians, to whose plight I am sensitive but whose methods I deplore when they lead to violence. Violence is not the answer. Terrorism is the most dangerous of answers.” -Elie Wiesel

עם ישראל חי 🇮🇱

בואי אני אסביר לכם כתבים שמפחדים מהמציאות וכל דבר מחברים איזה אירוע של איזה פיגוע וכבר אתם רוצים שיהיה פה הסלמה כל יום כל שניה כל דקה בכל המעברים במדינת ישראל מנסים הטרוריסטים האלה יום יום ביומו שניה שניה לעשות פיגוע ויש שום קשר עכשיו למה שאתם מדברים

להכות בברזל בעודו חם המלחמה הזאת היא חלק מיריעת היסטוריה רחבה, אלפי שנים שעברו על ישראל כעם נבדל בין אומות העולם. כדי להרגיש את הרגע הזה לעומק ולחשב אותו בצורה מקיפה צריך לפרוש את ההיסטוריה שלנו על השולחן ולעקוב אחרי התנועות בזמן, כמו מצביא רכון מעל מפה. לשים את האצבע על התנועה הראשונה, על בבל העתיקה, שם התרכזה החברה האנושית לפני ארבעת אלפים שנה. מתוך העמים יצאה ונבדלה קבוצה, קבוצת אברהם, אב העם. הקבוצה נולדה כדי להתחיל לגלגל התפתחות מיוחדת בעולם - להתקדם ממדרגה של אדם המונע על ידי יצר הרע מטבעו, לדרגה של אדם הדומה בתכונותיו לכוח העליון, תכונות של נתינה והשפעה [אדם מלשון "אֶדַּמֶּה לעליון" (ישעיהו יד, יד)]. לאורך ההיסטוריה קיבלה הקבוצה כל פעם תוספת של אנוכיות ואטימות, דחייה והתרחקות, וכנגדה היה עליה לייצב מדרגה מוצקה של קרבה ואהבה, וכך להתקדם אל המדרגה הבאה. כלומר ההתפתחות שלנו הייתה בתבנית דומה: התגברות של יצר הרע והתאחדות שלנו מעליו. נקודת ציון הכרחית הייתה למרגלות הר סיני, עת קבלת התורה, שרק בכוחה היו יכולים להמשיך להתעלות מעל האגו שכבר היה גדול מכדי להילחם בו באמצעים רגילים. מכאן, ככל שעלו והתפתחו, היו בני ישראל חייבים לאחוז ולדקדק יותר בכלל הגדול של התורה "ואהבת לרעך כמוך", אחרת היו נופלים ממדרגתם. תנועה שגויה גרמה לנפילה בארץ שהקמנו לראשונה בזמן בית ראשון. שוב גברה האנוכיות ולתוך שורות האומה הצליחו לחדור תאוות של כוח ועשירות ונכנס בינינו משחק זר של מי יותר חזק, יותר עשיר, יותר משכיל - ונשרף מקום הקדושה. לא בגלל שלא יפה לאמץ את נימוסי השכנים, אלא כיוון שהתורה אסרה לעשות זאת, הזהירה במפורש מהיצר המתגבר שתאב למצוץ מהחיים את ההנאות שתובעת האהבה העצמית. במנהגי התחרות שאימצנו מאומות העולם, בתרבות הזרה שספגנו, הכחשנו את תורת ישראל ובהדרגה התפוררו כוחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנוכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. החברה שהרכיבה את עם ישראל בארצו התחלקה אז לזרמים, כל אחד צידד בצד אחר, וכמו המפלגות שיוצאות היום להפגנות ולתהלוכות, רצה כל זרם להראות שהוא צודק יותר. העם נקרע ללא סיכוי לאיחוי והחורבן הכה בעם. בבית שני הובלט השבר החברתי עוד יותר. צדוק ובייתוס, שני תלמידים שיצאו לתרבות זרה, מרדו בחז"ל ולא רצו לפרוש מהטבע האנוכי שלהם. הם התנגדו לדרך ההידמות לכוח העליון וצידדו בפעולת האינסטינקטים החייתיים, שהיו כבר מנופחים מאוד באגואיזם. הם משכו קהל ונעשו כת גדולה שנקראה צְדוֹקִים - העשירים והקצינים, הם רדפו תאוות אנוכיות שלא כדרך התורה. נלחמו בכת הפְּרוּשִׁים, הכניסו את מלכות רומא, סירבו לשלום עם אחיהם. עד שנחרב הבית השני ושוב יצאנו לגלות. גלות נולדת תמיד מפירוד, גם היום, למרות שחזרנו ארצה, אנחנו שקועים בה. לכן לא מגיעה הגאולה. התרגלנו כל כך לפילוג שהוא נראה לנו נורמלי. די להיזכר בתהלוכות ובצעקות ברחובות ובכיכרות לפני המלחמה הנוכחית. השנאה מילאה וסתמה את העם. ההפגנות הביעו רצון לבטל זה את זה והחלישו אותנו מאוד. אין בעיה להביע עמדה ולהיכנס למחלוקות, אבל צריך לכבד את האדם שמולך, את העובדה שגם הוא יכול להיות צודק, שגם לו יש דעה והוא מייצג אזרחים רבים. לא כך נהגנו. כרגע מתחוללת מלחמה ואנחנו פחות מתעסקים בשנאה. הכאב גדול ממנה ולכן אנחנו משתיקים את הטינה. מלבד זאת מי שיעז לצאת היום להפגנה לא יתקבל יפה נוכח המכה ואפילו ייחשב לאויב. אבל בהסתכלות על התנועות בציר ההיסטוריה ברור שברגע שהאויבים החיצוניים יתרחקו, שוב תפרוץ השנאה מבפנים. דווקא עכשיו אנחנו צריכים למהר ולהכות על ליבנו הרך מכאב כמו על ברזל חם, כי הוא גמיש ורגיש ויכול לשמוע. אין לנו תקווה להיאחז בקרקע הזאת ולהיגאל מהגלות, מהנפרדות, אם לא נחזור ונקבל עלינו את שיטת אברהם, את פנימיות תורת ישראל. אנחנו מפותחים מכדי להצליח בלעדיה, בעלי יצרים חזקים ומתוחכמים מדי. אנחנו שוב צריכים לאחוז ברעיון לשמו קמנו ולהגיע דרך אהבת הזולת להידמות לכוח העליון, כי אנחנו בני האידאה הזאת.

מה צריך להיות תפקידה של ישראל לאור מלחמת חמאס? ישראל צריכה לשמש דוגמה לאנושות כיצד לטפל ולדאוג אחד לשני, ואיך להביא את העולם לחיים הרמוניים ושלווים. הרבה אנשים חושבים על זה כרגע כרעיון מכוער, אבל זה לא משנה. מה שחשוב הוא שזו האמת. איך זו האמת? זה שעם ישראל היה במקור היווצרות של אנשים מכל תחומי החיים, ללא כל קשרים ביולוגיים, ומי שהלך על שיטתו של אברהם כדי להגיע למצב של חיבור אנושי חיובי מעל הדחפים המחלוקים בתוך החברה הבבלית של אותה תקופה, בסביבות 4,000 לפני שנים. ההישג של חיבור כזה, מצב של "ואהבת לרעך כמוך", הוביל אותם להיות "אור לעמים". כלומר, כאשר מסה קריטית של אנשים מתאחדת מעל המחלוקות שלהם, הם הופכים לצינור לכוחות המאוחדים השוכנים בטבע כדי לעבור דרכם לאחרים. זו הדוגמה שישראל צריכה לתת: דוגמה לחיבור אנושי חיובי בין כל האנשים. אני לא מדבר על יחסים בין צבאות או מדינות, אלא בין אנשים.

בהצלחה למדינת ישראל במלחמת קיום! כל אמצעיים לניצחון! אלוהים - קיים או לא? מאמינים שכן? מאמינים שלא? הגיע הזמן לגלות. אחד החוקים שפועלים במערכת הטבע הוא חוק "השתוות הצורה". חוק זה אומר שכדי לגלות איזושהי תופעה, צריך שיהיו לך כלי חישה מתאימים לקליטתה. דוגמה פשוטה היא מקלט רדיו. כדי לקלוט את השידור של תחנת רדיו מסוימת, עלינו לחולל בתוך מקלט הרדיו את התדר שבו היא משדרת. ללא זה, לא נוכל לשמוע אותה. כך קורה עם כל דבר ודבר שאנחנו קולטים מהמציאות. מהי בדיוק המציאות שסביבנו? אין לנו מושג. אנחנו מבינים רק מה שנקלט בתוכנו, מתוך התאמה לחושים ולתכונות שבהם אנחנו עצמנו מצויים. 'הטבע' בגימטרייה 'א-להים', 86. למקובלים אין עניין לשחק במספרים, הם פשוט מכוונים אותנו לצורת ההתפתחות שתביא אותנו לקלוט את מה שהם כבר קלטו. כך נוכל לצאת מכל הדמיונות והפנטזיות שפיתחו הדתות, האמונות והפילוסופיות השונות, ולגלות את הכוחות שאכן פועלים. אז מה גילו החכמים הגדולים האלו שהפך אותם לכאלה חכמים, ומה מבדיל בינם לבין יתר האנשים? נקפוץ רגע לסוף הדרך, ואז נחזור בחזרה. החכמים גילו שהטבע כולו אהבה. שכוח אחד של אהבה והשפעה טובה, שורה בכל המציאות כתשתית ויסוד לכל הבריאה, והוא שמנהל את ההתפתחות כולה. כוח ההשפעה ברא כוח הפוך ממנו, כוח הקבלה, כדי שיהיה מישהו מחוץ לו והוא יוכל לתת לו הטבה שלמה. היכולת לקבל אותה תלויה בכך שכוח הקבלה יתפתח לרמה שירצה להידמות בעצמו לכוח ההשפעה, להיות כמוהו בדיוק באותה צורה. כוח הקבלה מוגדר גם כרצון לקבל הנאה ותענוג, או בקיצור רצון ליהנות. בנו, בני האדם, הוא מצוי בצורה המקסימלית ומתגבר כל הזמן. מצד הטבע האגואיסטי, האדם רוצה ליהנות מכל מה ומי שרק אפשר, לנצל הכול לתועלתו. אנחנו לא מרגישים כך את עצמנו, ודאי, אבל זה עניין של חוסר הכרה. התפתחות פירושה לגלות את הצורה האגואיסטית שטבועה בנו במלוא קומתה, ואז להפוך את הכיוון שלה, לצורה של השפעה טובה מעצמנו החוצה, כמו של הכוח העליון שבטבע. כלפי מה האדם מודד את עצמו? איך הוא יודע אם אכן שינה את הצורה הפנימית שלו מקבלה לעצמו להשפעה טובה? הזולת ניתן עבורנו כמכשיר מדידה. איך אני מתייחס לסובבים אותי? האם אני מנצל אותם למילוי הרצונות שלי או מצליח להעמיד את עצמי למילוי הרצונות שלהם? כל רגע בחיים שלי יכול להיות בהתקדמות הדרגתית להשפעה ואהבה, עד שאוכל לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" במלוא מובן המילה. כלומר, בכל הלב והמוח שלי. היום אנחנו חיים בעולם מקושר. יותר ויותר מתברר עד כמה כולם תלויים בכולם. במקביל, האגו של האדם הגיע לרמה כה עוצמתית, עד שאף אחד לא מסוגל לסבול את האחר. מאבקי שליטה מחריבים כל מערכת יחסים, מהזוגיות והמשפחה, דרך טיב הקשרים בעבודה ובחברה, ועד לרמה הבינלאומית והאקולוגית. האגו משתולל והעתיד נראה איום ונורא. ואנחנו לא יודעים איך לסדר את העולם, לא ברור לנו גם בשביל מה. ומי עושה את כל זה? אלוהים, הכוח הפנימי שבטבע. למה? כדי שנצטרך לגלות אותו, להבין מדוע הוא יצר אותנו כאלה רעים ואיך אפשר להשתנות לטובה. דומה הדבר למשחק הרכבה שאנחנו בונים לילדים. המאמצים לחבר את החלקים מפתחים את שכלם לרמה יותר גבוהה. לאט לאט הם מבינים את השכל של מי שבנה עבורם את המשימה. כך גם אנחנו מחברים את עצמנו לכדי תמונה שלמה, ואז מבינים את מהות הבריאה. את השכל האלוהי שפועל בה. מצבה של ישראל ומצב העולם מחייבים אותנו לחזור לשורש שלנו, ומכאן נובעים כל הלחצים שמופעלים עלינו. אין מישהו אחר שמסוגל להוביל אהבת עולם, כי בקרבנו טמונה השיטה לחיבור בין אדם לאדם. אם נתוודע אליה ונממש אותה בינינו, הכוח האלוהי שוב ישרה בנו. האנושות כולה תעמוד מוקסמת, תבקש להצטרף למערכת הקשר המתוקנת. נאמר "ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיהו ב, ב), השפעה ואהבה יתפשטו מאדם לאדם, וכולנו נתחבר לכוח האחד. צורתנו תהיה דומה לשלו, הוא ימלא אותנו, אנחנו נרגיש בתוכו, עד שלא יהיה הבדל בינינו לבינו. "גמר התיקון", קוראים לזה במקורות, ואמן שנזכה לעשות.

If they leave isreal will never let them back. Look at the Palestine people in Jordan and Lebanon they aren't allowed home so why leave and give thier land to genocide isreal

𝐖𝐡𝐚𝐭 𝐈𝐬 𝐓𝐢𝐦𝐞? We can observe time when we look at our watches, and we can sense time when we reflect on our lives and realize how quickly time passes., We feel it when we contemplate the events in our lives and consider their consequences and our emotions. Our desire to receive, the fundamental matter from which we are composed, perceives the past, present and future. It recognizes time as changes that take place in our desire for pleasure. In other words, time is dependent upon the sensations that arise from our desire to receive. Without these sensations, we would have no concept of time. If there were no differences in our sensations between feeling better or worse, we would be unaware of the passage of time. If our sensations remained the same, time, as we know it, would stop. That is, time is a result of fluctuations in our sensations. If there is no change, there is no time. How does one minute differ from the next? The variations are due to the processes that take place in our desire to receive, and that is what we call “time.” Time is the measure of the difference between the amount of pleasure we experience in our current state compared to our next state. Our sensations continually change, which explains why occurrences in our past, present and future are so important from our egoistic point of view. We explore the states that our desire to receive pleasure experiences, and the changes between these states are recorded within us as time. The desire for pleasure is the matter of creation. It is a sensor that feels fullness or emptiness. It assesses the state that it undergoes based on a comparison of the sensation of fulfillment in its previous state and forms a concept of time by evaluating the amount of pleasure in both states. Time is a tool for measuring fulfillment in the desire to receive. We strive for contentment, so we look to the future and reflect on the past in order to learn how to best organize ourselves for achieving a desired outcome. Since we organize our fulfillment, we thus split time into various phases. Both our past and future are based on our desire for pleasure. The desire to receive develops and goes through the following phases: inanimate, vegetative, animate and human. Humans are the only ones who sense time, i.e. they recognize the past, present and future. These phases are different for humans from the viewpoint of their sensation of fulfillment. We experience different types of time internally. There is time that we keep track of with a clock, but we also have an inner sense of time. We can measure time as expansive as billions of years or as minuscule as fleeting moments. We gauge time according to its significance to us and our involvement in it. Our perception of time and its essence are two distinct concepts. Our own experience of time is based on our personal experiences, while astronomical time measures the orbital movement of planets, though this too is relative for the time being. The entire universe is a desire to receive within which we observe processes that take place at inanimate, vegetative, animate and human levels. Therefore, everything in reality is really inside us. Our reality is a product of our perception. If our perception changes, then the concepts of time, motion, space, the universe, and its entire picture that we live in will also change. This leads us to ask questions about our reality and whether we have the power to alter it.

אמריקאים יכולים לדחות את מה שהם רוצים אבל לא לדחות את המציאות שלנו ולא להדחיק אותנו לפינה ולהגיד לא אל תתקפו עכשיו תחכו עד אחרי הבחירות אנחנו נתקוף מתי שצריך ואיך שצריך ולא צריך לשאול את אמריקאים נכון שאנחנו מתואמים עם האמריקאים נכון אבל אמריקה לא יכולה לחרוץ את גורלה של מדינת ישראל בשביל שאנחנו צריכים להגיד לא אנחנו לא נתקוף בגלל שאמריקאים יש להם אינטרסים אחרים ממש לא אנחנו נתקוף ואנחנו נפרק את כל לבנון את מה שצריך סדר עדיפויות שלנו כרגע נכון זה יהיה גם בנוסף לבנון נפתח בחזית קטלנית נגד וזה לא יעזור לאף אחד אנחנו נפרק אותכם לגורמים מלחמת התשה שעושה פה נסראללה על מדינת ישראל הוא מתיש את כל צבא הסדיר שלנו הנה אני אומר לכם גם מילואים בנוסף אם ישראל תמשיך במסכת הזאתי השכשוך ידיים ועוד איך אומרים למשוך ולמשוך בסוף לא ישאר לנו פה צבא שיהיה לו כוח להילחם הוא יהיה מותש ויפול מהרגליים

תודה רבה, מעולה

שי גולדן יקירינו - כל שנותר עכשיו זה להזמין כמה מומחים שייעצו לנו איך, ניתן להסביר את מה שדוקטור שוורץ אמר בשפה פשוטה לפסיכופטים האלה שרוצים שלום עכשיו, הפסקת לחימה עכשיו, חטופים עכשיו. ואיך לשכנע אותם שלא מדובר במלחמה פרטית של ראש הממשלה אלה במלחמה שד"ר שוורץ דיבר עליה????

שטחה של ישראל 27 אלף קילומטר, שטחן של ארצות ערב מתפרש על פני 13 וחצי מיליון קילומטר. על פניו לא הייתה צריכה להיות לאף אחד בעיה עם התיישבות היהודים על פיסת האדמה הזאת. אבל המלחמות הגדולות מתחילות כבר עם הכרזת המדינה. זאת תוצאה של ההתנגדות הגלותית בין פזורות היהודים שהיו צריכים עכשיו לחזור לבנות חיבור שלם ביניהם, להקים בליבם מחדש את בית המקדש, וכאן מתפרדים עוד יותר. זה בית הכנסת שלי וזה שלך, אתה ימני ואתה שמאלני, אתה מרוקאי, אתה תימני ואתה פולני. וכן הלאה וכן הלאה. העם עדיין לא מוכן לרעיון העליון, לא מוכן לעלות מעל עצמו, מעל האגואיזם הכללי שהתפשט בו. ‏אבל אחרי הערבוביה באומות העולם, היהודים משפיעים מאוד על כולם. לכן ככל שהיהודים מסוכסכים יותר, גובר הסכסוך בין עם לעם וכולם ביחד שונאים אותם. המלחמה שהתחילה בשבעה באוקטובר ברצח ברברי של יהודים, קרתה בנקודת שפל קשה של הסכסוך היהודי. העובדה שהמוני ערבים יכלו להיכנס לכאן בלי הפרעה, מורה בצורה ישירה על הדמורליזציה הכללית שהתקיימה בחברה, ניתוק גמור בינינו לבין מהותנו ותפקידנו. ‏המלחמה הזאת יכולה להיות נקודת מפנה בגורלנו. בנו עצמנו אין כוחות להשתנות, אנחנו תלויים בכוח העליון שיעזור לנו להתחבק מעל התהום. צריך לפנות אליו. אחרי ההכנות העצומות שהתהוו על פני כדור הארץ במשך תקופות, העולם מוכן היום לתיקון הכללי, לקיום על פי נוסחת החיים של החוק העליון, ויש בו ציפייה בלי מוסברת מאיתנו שניתן את האות. הכול תלוי בתפילת ישראל לחיבור.

להכות בברזל בעודו חם המלחמה הזאת היא חלק מיריעת היסטוריה רחבה, אלפי שנים שעברו על ישראל כעם נבדל בין אומות העולם. כדי להרגיש את הרגע הזה לעומק ולחשב אותו בצורה מקיפה צריך לפרוש את ההיסטוריה שלנו על השולחן ולעקוב אחרי התנועות בזמן, כמו מצביא רכון מעל מפה. לשים את האצבע על התנועה הראשונה, על בבל העתיקה, שם התרכזה החברה האנושית לפני ארבעת אלפים שנה. מתוך העמים יצאה ונבדלה קבוצה, קבוצת אברהם, אב העם. הקבוצה נולדה כדי להתחיל לגלגל התפתחות מיוחדת בעולם - להתקדם ממדרגה של אדם המונע על ידי יצר הרע מטבעו, לדרגה של אדם הדומה בתכונותיו לכוח העליון, תכונות של נתינה והשפעה [אדם מלשון "אֶדַּמֶּה לעליון" (ישעיהו יד, יד)]. לאורך ההיסטוריה קיבלה הקבוצה כל פעם תוספת של אנוכיות ואטימות, דחייה והתרחקות, וכנגדה היה עליה לייצב מדרגה מוצקה של קרבה ואהבה, וכך להתקדם אל המדרגה הבאה. כלומר ההתפתחות שלנו הייתה בתבנית דומה: התגברות של יצר הרע והתאחדות שלנו מעליו. נקודת ציון הכרחית הייתה למרגלות הר סיני, עת קבלת התורה, שרק בכוחה היו יכולים להמשיך להתעלות מעל האגו שכבר היה גדול מכדי להילחם בו באמצעים רגילים. מכאן, ככל שעלו והתפתחו, היו בני ישראל חייבים לאחוז ולדקדק יותר בכלל הגדול של התורה "ואהבת לרעך כמוך", אחרת היו נופלים ממדרגתם. תנועה שגויה גרמה לנפילה בארץ שהקמנו לראשונה בזמן בית ראשון. שוב גברה האנוכיות ולתוך שורות האומה הצליחו לחדור תאוות של כוח ועשירות ונכנס בינינו משחק זר של מי יותר חזק, יותר עשיר, יותר משכיל - ונשרף מקום הקדושה. לא בגלל שלא יפה לאמץ את נימוסי השכנים, אלא כיוון שהתורה אסרה לעשות זאת, הזהירה במפורש מהיצר המתגבר שתאב למצוץ מהחיים את ההנאות שתובעת האהבה העצמית. במנהגי התחרות שאימצנו מאומות העולם, בתרבות הזרה שספגנו, הכחשנו את תורת ישראל ובהדרגה התפוררו כוחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנוכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. החברה שהרכיבה את עם ישראל בארצו התחלקה אז לזרמים, כל אחד צידד בצד אחר, וכמו המפלגות שיוצאות היום להפגנות ולתהלוכות, רצה כל זרם להראות שהוא צודק יותר. העם נקרע ללא סיכוי לאיחוי והחורבן הכה בעם. בבית שני הובלט השבר החברתי עוד יותר. צדוק ובייתוס, שני תלמידים שיצאו לתרבות זרה, מרדו בחז"ל ולא רצו לפרוש מהטבע האנוכי שלהם. הם התנגדו לדרך ההידמות לכוח העליון וצידדו בפעולת האינסטינקטים החייתיים, שהיו כבר מנופחים מאוד באגואיזם. הם משכו קהל ונעשו כת גדולה שנקראה צְדוֹקִים - העשירים והקצינים, הם רדפו תאוות אנוכיות שלא כדרך התורה. נלחמו בכת הפְּרוּשִׁים, הכניסו את מלכות רומא, סירבו לשלום עם אחיהם. עד שנחרב הבית השני ושוב יצאנו לגלות. גלות נולדת תמיד מפירוד, גם היום, למרות שחזרנו ארצה, אנחנו שקועים בה. לכן לא מגיעה הגאולה. התרגלנו כל כך לפילוג שהוא נראה לנו נורמלי. די להיזכר בתהלוכות ובצעקות ברחובות ובכיכרות לפני המלחמה הנוכחית. השנאה מילאה וסתמה את העם. ההפגנות הביעו רצון לבטל זה את זה והחלישו אותנו מאוד. אין בעיה להביע עמדה ולהיכנס למחלוקות, אבל צריך לכבד את האדם שמולך, את העובדה שגם הוא יכול להיות צודק, שגם לו יש דעה והוא מייצג אזרחים רבים. לא כך נהגנו. כרגע מתחוללת מלחמה ואנחנו פחות מתעסקים בשנאה. הכאב גדול ממנה ולכן אנחנו משתיקים את הטינה. מלבד זאת מי שיעז לצאת היום להפגנה לא יתקבל יפה נוכח המכה ואפילו ייחשב לאויב. אבל בהסתכלות על התנועות בציר ההיסטוריה ברור שברגע שהאויבים החיצוניים יתרחקו, שוב תפרוץ השנאה מבפנים. דווקא עכשיו אנחנו צריכים למהר ולהכות על ליבנו הרך מכאב כמו על ברזל חם, כי הוא גמיש ורגיש ויכול לשמוע. אין לנו תקווה להיאחז בקרקע הזאת ולהיגאל מהגלות, מהנפרדות, אם לא נחזור ונקבל עלינו את שיטת אברהם, את פנימיות תורת ישראל. אנחנו מפותחים מכדי להצליח בלעדיה, בעלי יצרים חזקים ומתוחכמים מדי. אנחנו שוב צריכים לאחוז ברעיון לשמו קמנו ולהגיע דרך אהבת הזולת להידמות לכוח העליון, כי אנחנו בני האידאה הזאת.

נר של תקווה בחדר דולקים ארבעה נרות. הראשון אומר, "אני שלווה, אנשים לא יודעים איך לשמור עליי", ונכבה. השני אומר, "אני אמונה, אף אחד לא צריך אותי" ונכבה. השלישי אומר, "אני אהבה, אנשים לא מעריכים אותי" וגם נכבה. אל החדר נכנס ילד קטן, נבהל מהחושך, מתחיל לבכות, והנר הרביעי אומר, "אל תבכה, אני תקווה, כל עוד אני דולק תמיד תוכל להדליק בי את שאר הנרות". כל עוד לאדם יש תקווה הוא חי, כי התקווה מראה לו כיוון להתפתחות. אנשים חוצים ימים, צולחים אוקיינוסים רחבים על איזו מפרשית מתנודדת, רק כדי לגלות ארץ חדשה או תגלית אחרת. הכול בכוח התקווה, ברוח החלום. ואיך לא לאבד תקווה כשהכול מסביב נכבה, השלווה, האמונה, האהבה? כשאדם נוכח לדעת שלא נשאר לו דבר, הוא שם את עצמו בידי החיים, הטבע, הכוח העליון ותולה בו את כל תקוותו. רק לשם כך נכבים כל פעם הנרות, כדי שברגע האחרון, בשנייה האחת שנותרה לפני שהחדר מחשיך לגמרי, האדם יתפוס בנר הקשר בינו לבוראו, והם ימשיכו את הדרך ביחד. התקווה היא נר הקשר בין האדם בעולם הזה הגשמי הנפרד, לאדם בעולם העליון, המקושר לכל הבריאה ובוראה. והנר הזה דולק תמיד. לכן אם אנחנו מרגישים לפעמים שאין לנו תקווה, סימן שצריך לכוון את עצמנו מחדש: לדעת שלפנינו תמיד נמצא טובו של הבורא, ובכוחו אנחנו מתקדמים.

השינוי הנדרש ביחסי אנוש אנחנו עומדים לפני שינוי גדול בעולם, וב"עולם" אני מתכוון ליחסי אנוש. שום דבר לא חשוב יותר מהקשרים בין אנשים, והם צריכים להשתנות. אנחנו לא יכולים לשנות אבנים או עצים או בעלי חיים או ההמונים הגדולים שנעים בחלל. יחסי אנוש צריכים להיות המוקד היחיד שלנו לשינוי, שבאמצעותו נשפיע על שינויים גדולים בטבע שמסביב. אנחנו יכולים וצריכים לשנות יחסי אנוש, ואני מקווה שזה יקרה מוקדם יותר, במודעות ובהבנה, ולא במאוחר, אחרי הרבה סבל. איך עובד השינוי הנדרש ביחסי אנוש? הטבע דורש מאיתנו להפוך לאנושות אינטגרלית, מחוברת ותלויה הדדית, ולעשות זאת בהבנה ומודעות הולכת וגדלה שמגיעה דרך ביקורת עצמית. עלינו להגיע לנקודה שבה כל אחד מאיתנו רוצה לייחס את עצמו לאחרים, לתפקד כמו במשפחה או במערכת אחת שמטיבה עם כל חלקיה. זהו מצב אינטגרלי שבו, מצד אחד, כל אחד מאיתנו מבצע פעולות שונות, אך הן בהתאם לצרכי המערכת הקולקטיבית בה אנו נמצאים. מערכת אנושית קולקטיבית זו קיימת בחיבור יפה, חיובי ואינטגרלי עם רמות אחרות של הטבע: דומם, צמחוני ואנימציה. חלקים אלו מוסיפים זה לזה כדי שהעולם יגיע למצב הרמוני ושליו, שבו כולם פועלים לפי התוכנית או התוכנה של האהבה - שילוב מרהיב של האנושות. צריך להגיע להבנה שלא חסר לנו כלום חוץ מלתקן קשרים אנושיים זה צריך להתקיים בכל הרמות: באופן פרטני, בקרב המשפחה ועם קרובי המשפחה, באזורים שלנו, בעמים שלנו, בעולם כולו, וגם בגישה שלנו כלפי רמות הטבע הדומם, הצמח וההנפשה. אנחנו בני האדם הם מרכז הבריאה, ועלינו לשנות את הגישה שלנו מרע לטוב, כלומר מאגואיסטי לאלטרואיסטי - כלפי כולם וכל מה שמחוץ לנו.

גאולה אמיתית היא קיום החוק ״ואהבת לרעך כמוך״. ‏לפני הגאולה מתגלה הגלות, כפי שאין אור ללא חושך. ‏הגאולה תתגלה כשהשנאה בישראל תתעצם עד שהם יפנו לבורא שיגלה אהבתו. ‏בזמן הגאולה כולם ירגישו את הבורא ואת כוחו הטוב והמיטיב. כולנו נתחבר בינינו ואליו ונחגוג יחד. ‏בעזרת לימוד חכמת הקבלה ניתן להחיש את הגאולה ולעבור אותה בלי סבל. האור שמקבלים מהלימוד מקרב את האדם ישירות אל מצב הגאולה.

תביעת הערבים לאדמה ותביעת הבורא לרוח בשבועות האחרונים מגיעים אלפי פעילים פרו-פלסטינים לשטח קיבוץ מגידו, מנהלים במקום תפילות מחאה, משמידים את שדות הקיבוץ ותובעים מאנשיו להחזיר להם את האדמה עליה ישבו עד 48'. הרבה שטחים השייכים היום למדינת ישראל היו מאוכלסים פעם בערבים, אי אפשר להתווכח איתם על זה ולא יעזור, הם יצעקו את זה בתוקפנות מתגברת עם גיבוי בינלאומי מתרחב וידרשו בקול גדול לקבל אותם חזרה. אבל להתקפל ולמסור להם את אותם שטחים, גם לא יעזור. כלום לא יספק אותם אם לא ניתן להם את הארץ כולה בשלמותה. המלכוד שנכנסנו אליו היה יכול להיפתר בשנת '48 כשהם רצו לברוח מהארץ. אבל במו ידינו עצרנו אותם ולא נתנו להם לעשות זאת. אז הם נשארו, ומאז הם מתבוננים בנו, לומדים את הפסיכולוגיה שלנו, את ההתנהגות הרכה, ומבינים איך לפנות אלינו, בצעקות רמות ודרישות תובעניות. עכשיו כבר מאוחר מדי לשנות. המצב יחריף בין אם נתייחס אליהם כרגיל ברכות או ננסה להקשיח עמדות. שינוי יהיה רק בתנאי שנפסיק להתעסק ביחסים איתם בכלל, ונתחיל לעסוק במה שבינינו, עם ישראל. לא קשה לראות שזה כך, קשה מאוד להודות בזה. יש חוקים שפועלים בעולם, היחס של הערבים ושאר האומות מגיב לאחד מהם ויש בו חוקיות ברורה לא פחות משל חוק הכבידה. צריך פשוט לרצות להבין אותה בלי לברוח למרות שיש בה תביעה גדולה. החוקיות היא כזאת: מאז קם עם ישראל לפני אלפי שנים, בתקופות שבהן הוא שומר על אחדותו ומטפח אותה, אומות העולם מראות לו יחס אוהד עד מעריץ. בתקופות שבהן עם ישראל מתפרד ומנסה לטשטש את יהדותו המצווה על אחדותו, האומות מגיבות בבוז עד רדיפות אכזריות ורצח המוני. מקור החוקיות הזו טמון בטבע שכוחו וחוקו העליון הם אחדות. בית אברהם הוקם כקבוצה ייעודית לקרב את העולם לחוקו. כלומר תפקידו וגורלו ההיסטורי של עם ישראל הוא לשבור את משוואת חוסר ההתאמה של החברה האנושית עם חוקו העליון של הטבע. להביא אחדות בתוכו, ולהיות בזה אור לגויים. על פניו נראה הרבה יותר קל להמשיך להתעסק בתביעות השכנים מאשר לקיים בינינו את התביעה הרוחנית הכבדה הזו, אבל למעשה זאת הדרך הארוכה והקשה. כי לקיים את תביעת הבורא מאיתנו נצטרך בכל מקרה, זה ייעודנו הנצחי. השאלה כמה תביעות מהעולם נצטרך עוד לספוג כדי להתעורר לקיים אותה. לעומת זאת מובטח לנו שברגע שנתחיל לקיים אותה, תביעות השכנים ייעלמו כלא היו.

מבקשה פרטית לבקשה לאומית לכל אחד יש את הצרה שלו מבית, ובאופן טבעי הוא פונה לאן שפונה עם בקשה אחת בלב: שהבעיה שלו תיפתר כבר. לאחד יש מחלה, לשני ילדים בצבא, והוא לא פנוי ואין לו כוח לבעיות ובקשות על מישהו אחר. זה טבעי, אבל חברה שבה כל אחד פנוי להשמיע רק את הבקשה האישית שלו, היא חברה ברמה של דומם, לא מתפתחת, לא צומחת. כדי שחברה תצמח על כל אחד מחבריה לעלות קצת מעל הטבע הנתון, מעל האגו הצר, ולהשתדל להרחיב את עצמו ולשמוע מה חסר לכולם, לבקש איתם עד שתהיה לנו בקשה לאומית על בריאות העם, על החיילים של כולם. העיקר שנבקש יחד. אם כל החברה נמשכת לבקש כאחד, אנחנו מתקשרים בינינו ונותנים זה לזה כיוון על מה לבקש, עם מה לפנות, וכבר יש לנו דרך, מתווה צמיחה. כך הצמחים גדלים, רק מתוך קשר לסביבה - הקרקע, האוויר, המים, האור - שנותנת להם כיוון. בתקופה האחרונה אנחנו מקבלים סימנים רבים מלמעלה שחסרה לנו חברה כזאת צומחת, שבה כולם כרוכים בכולם ומקבלים זה מזה השראה וכיוון. התנאים שלוחצים עלינו מבחוץ דורשים מאיתנו לגדול, להיות צמודים יותר זה לזה, להרגיש ולהבין את האחר. המעבר מדרגת הדומם לדרגת הצומח דורש הסכמה. הנטייה הטבעית תמשוך אותנו כל הזמן אחורנית לחשוב רק על עצמנו, ולמרות זאת עלינו להשתדל לצאת מעצמנו למחשבה על הכלל. להשתדל להגיע לבקשה אחת של אחדות. יום יום. כתוב שאחרי שאדם מת ומגיע לבית דין של מעלה שואלים אותו האם עסק בתורה וציפה לישועה. עיסוק בחיבור לפי הכלל הגדול "ואהבת לרעך כמוך", הוא עיסוק בתורה. התמדה לבקש על כלל ישראל היא ציפייה לישועה.

אלוף!!!!! תרתי משמע!!!! מילים כדורבנות.

This site is pro-Isreali, do not waste time submitting your comments if they criticise the Israel regime. No free speech here.

First, we should reflect deeply upon the painful divide that has festered among us, causing the devastating toll of hundreds of lives lost and thousands wounded. We need to yearn for a major change and wholeheartedly unite as one. Only the bonds of unity can shield us from future tragedy and elevate our nation from the abyss of despair. We cannot afford to nurse bitterness or delay action, waiting for the war's end to ponder our fractured state. Now is the time for introspection. We need to pinpoint the reasons behind our present circumstances and act accordingly. Our quest for understanding needs to extend to our lives’ very source: the upper force of love, bestowal and connection that acts on us beyond our current level of awareness, which perceives through an egoistic and divisive lens. It is no matter of religion, but a realization that reality’s governing force is singular, and we accordingly need to stand united before it as one. Precisely in our trying times, we are in need for an expansion of consciousness to let the upper force of love and bestowal into our lives. We need to raise the pain and anguish that erupts in so many people in such times to the upper force, and wish for it to mend our torn relations, and draw us closer together. We must seek to hold each other close to our hearts, not solely in times of war, but as an enduring duty. We are a nation established not on a biological foundation, but on a spiritual-ideological one: "Love your neighbor as yourself." That is, we were people from all around ancient Babylon who felt a problem with living our lives solely according to competitive-materialistic ideals and sought for a higher truth to our existence, which we revealed as a higher force of love, bestowal and connection that united us above our divisive drives. That is why we cannot remain divided without suffering from our separation. Our mission to unite above our divisions is constant, because divisive egoistic desires constantly surface within us, driving us apart. Therefore, much like a diligent student who finds new homework awaiting them each day, we should not accumulate any more overdue assignments that end up exploding in our faces, pressuring us into critical situations such as the one we now find before us. Instead, we should hurry up and correct our hearts to favor unity “as one man with one heart” above our divisions.

להכות בברזל בעודו חם המלחמה הזאת היא חלק מיריעת היסטוריה רחבה, אלפי שנים שעברו על ישראל כעם נבדל בין אומות העולם. כדי להרגיש את הרגע הזה לעומק ולחשב אותו בצורה מקיפה צריך לפרוש את ההיסטוריה שלנו על השולחן ולעקוב אחרי התנועות בזמן, כמו מצביא רכון מעל מפה. לשים את האצבע על התנועה הראשונה, על בבל העתיקה, שם התרכזה החברה האנושית לפני ארבעת אלפים שנה. מתוך העמים יצאה ונבדלה קבוצה, קבוצת אברהם, אב העם. הקבוצה נולדה כדי להתחיל לגלגל התפתחות מיוחדת בעולם - להתקדם ממדרגה של אדם המונע על ידי יצר הרע מטבעו, לדרגה של אדם הדומה בתכונותיו לכוח העליון, תכונות של נתינה והשפעה [אדם מלשון "אֶדַּמֶּה לעליון" (ישעיהו יד, יד)]. לאורך ההיסטוריה קיבלה הקבוצה כל פעם תוספת של אנוכיות ואטימות, דחייה והתרחקות, וכנגדה היה עליה לייצב מדרגה מוצקה של קרבה ואהבה, וכך להתקדם אל המדרגה הבאה. כלומר ההתפתחות שלנו הייתה בתבנית דומה: התגברות של יצר הרע והתאחדות שלנו מעליו. נקודת ציון הכרחית הייתה למרגלות הר סיני, עת קבלת התורה, שרק בכוחה היו יכולים להמשיך להתעלות מעל האגו שכבר היה גדול מכדי להילחם בו באמצעים רגילים. מכאן, ככל שעלו והתפתחו, היו בני ישראל חייבים לאחוז ולדקדק יותר בכלל הגדול של התורה "ואהבת לרעך כמוך", אחרת היו נופלים ממדרגתם. תנועה שגויה גרמה לנפילה בארץ שהקמנו לראשונה בזמן בית ראשון. שוב גברה האנוכיות ולתוך שורות האומה הצליחו לחדור תאוות של כוח ועשירות ונכנס בינינו משחק זר של מי יותר חזק, יותר עשיר, יותר משכיל - ונשרף מקום הקדושה. לא בגלל שלא יפה לאמץ את נימוסי השכנים, אלא כיוון שהתורה אסרה לעשות זאת, הזהירה במפורש מהיצר המתגבר שתאב למצוץ מהחיים את ההנאות שתובעת האהבה העצמית. במנהגי התחרות שאימצנו מאומות העולם, בתרבות הזרה שספגנו, הכחשנו את תורת ישראל ובהדרגה התפוררו כוחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנוכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. החברה שהרכיבה את עם ישראל בארצו התחלקה אז לזרמים, כל אחד צידד בצד אחר, וכמו המפלגות שיוצאות היום להפגנות ולתהלוכות, רצה כל זרם להראות שהוא צודק יותר. העם נקרע ללא סיכוי לאיחוי והחורבן הכה בעם. בבית שני הובלט השבר החברתי עוד יותר. צדוק ובייתוס, שני תלמידים שיצאו לתרבות זרה, מרדו בחז"ל ולא רצו לפרוש מהטבע האנוכי שלהם. הם התנגדו לדרך ההידמות לכוח העליון וצידדו בפעולת האינסטינקטים החייתיים, שהיו כבר מנופחים מאוד באגואיזם. הם משכו קהל ונעשו כת גדולה שנקראה צְדוֹקִים - העשירים והקצינים, הם רדפו תאוות אנוכיות שלא כדרך התורה. נלחמו בכת הפְּרוּשִׁים, הכניסו את מלכות רומא, סירבו לשלום עם אחיהם. עד שנחרב הבית השני ושוב יצאנו לגלות. גלות נולדת תמיד מפירוד, גם היום, למרות שחזרנו ארצה, אנחנו שקועים בה. לכן לא מגיעה הגאולה. התרגלנו כל כך לפילוג שהוא נראה לנו נורמלי. די להיזכר בתהלוכות ובצעקות ברחובות ובכיכרות לפני המלחמה הנוכחית. השנאה מילאה וסתמה את העם. ההפגנות הביעו רצון לבטל זה את זה והחלישו אותנו מאוד. אין בעיה להביע עמדה ולהיכנס למחלוקות, אבל צריך לכבד את האדם שמולך, את העובדה שגם הוא יכול להיות צודק, שגם לו יש דעה והוא מייצג אזרחים רבים. לא כך נהגנו. כרגע מתחוללת מלחמה ואנחנו פחות מתעסקים בשנאה. הכאב גדול ממנה ולכן אנחנו משתיקים את הטינה. מלבד זאת מי שיעז לצאת היום להפגנה לא יתקבל יפה נוכח המכה ואפילו ייחשב לאויב. אבל בהסתכלות על התנועות בציר ההיסטוריה ברור שברגע שהאויבים החיצוניים יתרחקו, שוב תפרוץ השנאה מבפנים. דווקא עכשיו אנחנו צריכים למהר ולהכות על ליבנו הרך מכאב כמו על ברזל חם, כי הוא גמיש ורגיש ויכול לשמוע. אין לנו תקווה להיאחז בקרקע הזאת ולהיגאל מהגלות, מהנפרדות, אם לא נחזור ונקבל עלינו את שיטת אברהם, את פנימיות תורת ישראל. אנחנו מפותחים מכדי להצליח בלעדיה, בעלי יצרים חזקים ומתוחכמים מדי. אנחנו שוב צריכים לאחוז ברעיון לשמו קמנו ולהגיע דרך אהבת הזולת להידמות לכוח העליון, כי אנחנו בני האידאה הזאת.

🇮🇱❤️❤️❤️❤️💪🙏

תובנות שנחתו עלינו מאיראן. מחכה לנו, שנילחם עליה יש לנו היהודים תכונה כזו, שאנחנו מפתחים רצון חזק למשהו עד הרגשה שדי! אין לנו חיים בלעדיו. וברגע שמקבלים אותו, זהו, נגמר העניין, עוברים הלאה. כך מאות שנים של געגוע שורף לארץ הקודש הפכו תוך שנים בודדות לאדישות, למובן מאליו. לא רק שרבים מיהודי התפוצות מלכתחילה לא הגיעו לכאן כשנפתחו שערי הארץ, אלא מתוך אלו שכן באו והתיישבו בה מתרבים האנשים שרק מחכים להזדמנות להיפטר ממנה. הגיע הזמן לתפוס שאדמת ישראל היא לא פיסת קרקע רגילה, כזו שיהודי יכול להחליף באחרת ולהישאר בחיים. אומנם היא לא דשנה כמו הרבה אדמות אחרות בעולם, אבל כולם רואים איך מצד אחד כשאנחנו עובדים אותה היא נותנת לנו פירות נפלאים, ומצד שני האדמה הזאת לא שלנו אם אנחנו לא נלחמים עליה בשיניים. היא דורשת מסירות נפש, ואם לא, היא ממאיסה את עצמה עלינו ופולטת אותנו ממנה בגועל. ושם בתפוצות, בגלות מאדמת ישראל, לא הייתה ולא תהיה לנו אף פעם מנוחה. כי אין לנו בחירה להתיישב בארצות זרות לאורך זמן, תמיד נהיה בהן זרים נרדפים, נודדים ממדינה למדינה בצער. אנחנו שייכים לישראל, נולדנו בה, נועדנו לה. רק מה, עלינו להוכיח שאנחנו מתאימים וראויים לה. שורשי אדמת ישראל טמונים עמוק בכוח פורה של אחדות, לכן היא לא סובלת אותנו נפרדים. היא מסכימה לקבל אותנו אליה בתנאי שאנחנו מאוחדים כאיש אחד, לא זזים איש מאחיו, דואגים זה לזה, שומרים עליה כעל דבר יקר ערך, העיקרי בחיים. זה נחשב עבורה שאנחנו יודעים את מעלת ערכה. כל פעם שלא הערכנו אותה כראוי והחרבנו בטמטום לב את הקשר בינינו, נזרקנו מישראל, נחתו עלינו מכות קשות ועברנו ייסורים גדולים. כל הסבל הזה כדי שנחזור אליה ונוכיח לכוח העליון ולעצמנו, שאנחנו כבר שייכים אליה בלב ונפש, בשלים לחיות בה כעם ישראל על אדמתו ישראל. הקמת מדינת ישראל סימלה את סוף הגלות, אבל את הגאולה עלינו להרוויח במלחמה של צדקת הדרך, בהסכמה להשתנות עבור האדמה הזאת. בינתיים זה לא קרה, ועל כולנו לטפח תקווה גדולה שזה יקרה בקרוב. לא רק לנו יהיה טוב מזה, אלא לכל העולם.

רק ניצחון מוחלט תחזיר את החטופים הביתה חד משמעי. לשוב להיות ריבונים ומקור השראה לפני כאלפיים שנה, כשבית המקדש הראשון עמד על תילו, היינו מקור השראה לכולם, אנשים היו נמשכים לישראל מכל העולם, כמו שכתוב בספר הזוהר: "לא היה יום שלא נמצא בו ברכות וחדוות, והיו ישראל יושבים לבטח בארץ וכל העולם היה ניזון בשבילם (בזכותם)". בקרב העם היו קשרים של אהבה ששחררו אותם מדאגות אישיות ונתנו להם חופש להקדיש את עצמם לרווחת הציבור. הפילוסוף פילון מאלכסנדריה תיאר את המצב המיוחד שכולם רצו להיות חלק ממנו: "אלפי אנשים מאלפי ערים, חלקם בדרך היבשה וחלקם בדרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, היו מגיעים כל חג לבית המקדש כמו למקלט משותף, מקלט בטוח המוגן מפני סערות החיים. בלבבות מלאי תקוות טובות, הם היו לוקחים חופשה חיונית זו בקדושה ובתפארת לאלוהים. בנוסף, הם היו יוצרים קשרים עם אנשים שלא פגשו לפני כן, ובמיזוג הלבבות הם מצאו את ההוכחה האולטימטיבית לאחדות". ב"ספרי דברים" מתואר כיצד גויים היו "עולים לירושלים ורואים את ישראל, והם אומרים אין יפה להידבק אלא באומה זו". בניין המקדש היה תוצר של קשר פנימי עמוק בין בני ישראל, ובקשר הזה רצו כולם להידבק. אם לא היה אותו איחוד פנימי, לא היה קם בית המקדש. משנשברה האחדות, הוא נחרב. לאחר שהושגה רמת האיחוד הגבוהה ביותר בתקופת מלכות שלמה, גדל האגו לרמה חדשה. העם לא יכול היה לשמור על גובהו הרוחני, והפירוד החל לשלוט. כתוצאה מכך התחלקה ממלכת ישראל לשתי ממלכות: ישראל ויהודה. ממלכת ישראל נחרבה על ידי האשורים, תושביה גלו וגורלם אינו ידוע עד היום. ממלכת יהודה הסתבכה במאבקי כוח עם המעצמות הגדולות של התקופה: אשור, בבל ומצרים, עד שלבסוף כבשה ממלכת בבל את הארץ. באותן שנים בית המקדש עדיין עמד, אך מהותו הלכה והתעמעמה. אט אט שקעה ממלכת יהודה במאבקי כוח פנימיים בלתי פוסקים ששיקפו את הפילוג הפנימי באומה. גישה אגואיסטית חדרה לעם היהודי מאומות אחרות והיא טיפחה ערכים אנוכיים. בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, מתאר את שלבי השקיעה של העם: "מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות של עשירות והרמת הכוח על הצדק כשאר הגויים‎.‎ וכיוון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקיבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו ליהנות מהחיים ככל ‏שדרש מהם האנוכיות. וכיוון שעשו כך, התפוררו כוחות האומה, מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנוכיים, ומקצתם ‏הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן" (מאמר "הגלות והגאולה"). התוצאה הייתה חלוקה הדרגתית של העם לשתי קבוצות שייצגו שתי תפיסות עולם מנוגדות: המלכים והקצינים שהתרחקו זה מזה יותר ויותר, והנביאים ששאפו לשמור על אחדות העם. ההיסטוריון יוספוס פלביוס מתאר את השנאה האכזרית של אנשי יהודה כלפי אחיהם. על הכתרת יהורם אשר מלך שבעים שנה לאחר שלמה המלך הוא כותב: "ברגע שיהורם לקח לידיו את השלטון, הוא לקח על עצמו לטבוח באחיו ובחבריו של אביו אשר משלו תחתיו, ובכך הוא רק החל להפגין את רשעותו" ("קדמוניות היהודים"). גורלו של יהורם לא היה טוב מגורלם של קורבנותיו. הוא הודח על ידי יֵהוּא, ש"משך את קשתו ופגע בו בגבו. החץ עבר בליבו כך שיהורם נפל מיד ונפח את נשמתו". פלביוס מתאר את הזוועות שהמלך מנשה, בנו של חזקיהו, ביצע נגד בני עמו: "הוא טבח באכזריות את כל הצדיקים שהיו בין העברים. הוא גם לא חס על הנביאים, והרג כל יום חלק מהם עד שירושלים נשטפה בדם". הזלזול בקשרי האהבה בקרב האומה האיץ את התפוררותה. בתלמוד מתוארת בחריפות רבה רשעותם של המנהיגים זה כלפי זה: "אמר רבי אלעזר 'אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה עם זה ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם'". על אף שהיו קרובים, הם התמלאו שנאה זה לזה. לבסוף, הביא הפילוג לחורבן ממלכת יהודה. בט' בתמוז, שנה וחצי לאחר מצור הולך ומתהדק, נפרצה חומת ירושלים, ובתשעה באב נחרב בית המקדש. לאחר מכן הגלו הבבלים את עם ישראל מהארץ. מלך בבל מינה את גדליה בן אחיקם לנציב היהודים שנשארו ביהודה, אך הסכסוכים הפנימיים לא פסקו, ובמהלך מאבקי הכוח נרצח גדליה. הרצח סימן את סופה של הריבונות היהודית בארץ ישראל. זהו מידע שאנחנו חייבים להכיר ולעכל כדי לדעת איך לא לאבד שוב את הריבונות על ארץ ישראל, ולהבין את הדרך לשוב ולהיות מקור השראה וכוח לעולם.

תובנות שנחתו עלינו מאיראן רמת האדישות שכיסתה אותנו עם השנים כבר חצתה את גבולות החיים. באופן מוחשי להפליא זה המצב שעליו כתוב במקורותינו "ויאמר ה' אל משה, בוא אל פרעה, כי אני הכבדתי את ליבו" (שמות י, א). כלומר, הבורא אומר למשה, אני הכבדתי את ליבו של "פרעה", את יצר האהבה העצמית, את האגו המולך באדם. אני הידקתי את העיסוק האובססיבי של אדם בעצמו עד שהוא אדיש לזולת. לכן יותר ויותר ישראלים טרודים בנוחיות שלהם ולא פנויים להסתכל על עצמם מהצד ולשאול למה? למה לעזאזל אנחנו מתנהלים כמו שאנחנו מתנהלים? למה קורה מה שקורה? ובכלל מה הטעם בחיים, לשם מה אנחנו קיימים? שאלות אלה לא מיטיבות עם ה"פרעה" שבנו. אדם ששואל אותן עלול למצוא תשובות שיבריחו אותו מזרועות העיסוק בעצמו אל חיק אהבת הזולת, ומה יהיה אז עם "פרעה"? מה יהיה עם ה"אני" שלו? אלו מעט מהדברים שנחתו על חלקנו הלילה הזה ועוד לילות ארוכים שקדמו לו: אדישות פרעונית למצבנו, אטימות שלא נותנת לנו לשאול על עצם קיומנו. מנגד נדרש גיוס המוני של כוחות נפש שיעזרו לנו להתגבר על התרדמה הניסכת באיברים, שינערו אותנו מהכבדת הלב. אחרת נישאר עבדים, שפוטים, כפופים, כנועים לפרעה, מזמינים ביחס הזה עוד ועוד פעולות איבה מהעולם סביבנו, עד שאולי - לא עלינו - הייסורים יעוררו אותנו לברוח בחיפזון מהטבע האגואיסטי והמר הזה. אומנם מה שלא עושה השכל עושה הכאב, אבל לא זו הדרך הרצויה. הדרך הרצויה היא שנתעורר בכוחות עצמנו. אולם כעת לאור התוצאות עלינו להיות בהודיה גדולה. הרי תוצאות מטחי הטילים - עם כל התמיכה המערבית, חידושי החימוש העברי והמוח היהודי - היו יכולות להיות אחרות לגמרי. ברור שנעשה איתנו חסד רב מעורב ברחמים. מתוך ההודיה הגדולה רצוי שנתעורר בבקשה. לא בקשה להפסיק את איום הטילים אלא בקשה להסיר מאיתנו את איום העילפון הרוחני שגורר אותנו להתנגח, לריב, לשלול, להחריב זה את זה. בקשה לכוח העליון שבכל זאת יפתח לנו את הלב ויעורר בנו רגש חדש, השתוקקות לאמת, כך שנצליח לתפוס באיזה מצב אנחנו נמצאים ונשאל למה? מה נדרש מאיתנו? איך עלינו להגיב נכון? בעוד תחושת הגאווה הישראלית ממלאת לנו שוב את החזה, רצוי שנעורר זה את זה דרך דוגמה אישית של דיון בשאלות מהותיות: מי אנחנו עם ישראל? לשם מה אנחנו קיימים, ומה באמת העולם רוצה מאיתנו? ואיך במקום להתאחד לזמן קצר בכל פעם שפוקד אותנו איום נלמד להקדים תרופה למכה ונגלה חסדים איש לרעהו? כי מי יודע, אולי בפעם הבאה כבר לא נזכה לחסדים משמיים.

רק אנחנו בעצמנו יכולים למנוע את השואה שניה וסופית. זה תלוי רק בכוח החיבור בעם ישראל בכוח החיבור בינינו. נדרשת לנו סבלנות ‏עושר החיים של עם ישראל יתחיל לזרום אחרי שנזכה לאהוב איש את אחיו כמו את עצמנו, ומכאן תקצר הדרך לאהבת ה', שהוא התגלמות שלמות האהבה. אז יהיה אפשר להגיד באמת שעם ישראל חי. אבל תיקון הלב מאהבה עצמית לאהבת ישראל הוא פנימי, עדין וחמקמק, ובדרך כלל גם מרגיש מיותר או לפחות בר דיחוי מול המציאות החיצונית שקופצת עלינו ברעש קרב. ‏כדי לא לאבד את הראש תחת מטחי האבנים וממטרי הטילים, לא להתפעל מהצגות שנאת העולם כלפינו, לא להיסחף חס ושלום למלחמת אחים בינינו, עלינו להתאזר בסבלנות. להזכיר לעצמנו, שאחדות היא מטרתנו, ושלא נתבלבל: כל המקרים החיצוניים המאיימים תפקידם לקרב בינינו, לגדל אותנו להיות עם ישראל. ‏''בעל הסולם'', הרב יהודה אשלג, מצייר משל למלך, "שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה? נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבוא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילות להיכלו. וציווה אותם להטעות בעורמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המובילה להיכל. ‏וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך. אומנם, נידחו בעורמת השומרים החרוצים. ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל. אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר. ומי שהוא שהתקרב אל הפתח, הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא. ‏וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגיבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו. ‏וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו, שהסיתו והדיחו אותם ומיררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה" ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות"). ‏מידת הסבלנות חשובה לנו כל כך כי היא מאפשרת לנו לעמוד מול כל ניסיונות ההסתה וההדחה של "השומרים החרוצים", ולא לעזוב את המטרה. הסבלנות אינה סתם עיקשות שלא דורשת הפעלת השכל אלא כוח בלבד. הסבלנות מעידה דווקא על הבנה עמוקה של הדבר שבו האדם נלחם. ככל שנעמיק להיוודע מי אנחנו, מה ייעודנו בעולם ומה דורש מאיתנו הכוח העליון, כך יהיה לנו יותר אורך רוח וכושר סיבולת להתאחד ולנצח.

האם יש לנו כוח נגד השנאה העולמית? ‏ומה שלא קורה אי שם, בסוף תמיד מאשימים אותנו, תמיד מוצאים סיבות והצדקות לכך שאין לנו זכות קיום בעולם. מסביר בעל הסולם: "עובדה היא שישראל שנואים מכל האומות, אם מטעם דת, אם מטעם גזע, אם מטעם קפיטליזם, אם מטעם קומוניזם, אם מטעם קוסמופוליטיות וכולי. כי השנאה קודמת לכל הטעמים. אלא שכל אחד פותר שנאתו לפי הפסיכולוגיה שלו". ‏ומכיוון שאלה הם פני הדברים, אנחנו צריכים ללמוד למה כך קורה, מתי ואיך השנאה לישראל תיגמר, ובמה אנחנו יכולים לסייע לזה. הרי התופעה הזו ממש לא טבעית, לא מציאותית, לא נורמלית, אבל עם כל הכאב חשוב להכיר בכך שכך היה וכך קורה וכך יהיה, יותר ויותר. ואם בעבר היינו מפוזרים בין אומות העולם, בעידן שבו יש מדינה ליהודים הדברים יהיו הרבה יותר בולטים: אנחנו נהיה היחידים שכלפיהם יכוונו כל החיצים. ‏אבל יש תרופה, ויש תקווה ויש לנו יכולת לחולל שינוי, להפוך ממש את האנושות כולה. אנחנו יכולים להביא לעולם את הכוח שכנגד השנאה. כוח של אהבה, כוח של חיבור, כוח של איחוד והשלמה. ואז הכול יסתדר, גם לנו פה במדינה, וגם בכלל בעולם שמידרדר להתפוצצות גדולה. ‏כמו בגוף האדם כך בגוף העולם, לכל איבר יש תפקיד משלו. העם היהודי, רוצים או לא, מבינים או לא, מסכימים או לא, הוא זה שאחראי על האחדות. כבר במקור שלנו, בהתחלה של ההתחלה, התקבצנו לעם סביב האידיאה של אברהם שגילה שכל הטבע מאוחד. כוח אחד, שמפתח את החיים בחיבור בין ניגודים. הבאנו לעולם את "ואהבת לרעך כמוך", הכלל העיקרי שבבריאה, ומאז אנחנו יושבים על השיבר. קובעים מה זורם בצינורות הפנימיים שבין הלבבות והמוחות של כל הנבראים. ולכן, אם אנחנו מצליחים להתחבר בינינו היהודים, מעל כל הניגודים, אנחנו פותחים את הזרימה של הכוח המאחד לכל שאר העמים. וכשאנחנו נאבקים איש באחיו, מה שנקרא "מלחמות היהודים", בכל העולם חסר כוח של חיים. אין אוויר לנשום, התדרים רעילים ואלימים. ואז קמים עלינו כולם בזעם. רוצים להשמיד. "אין פורענות לעולם אלא בשביל ישראל", אמרו על כך החכמים שגילו את רשת הקשר הפנימית שבין כל העמים, ופיצחו את הקוד שלפיו מתרחשים כל מיני אירועים. ‏בשורה התחתונה, היחס של אומות העולם אלינו הוא פועל יוצא ממה שאנחנו מזרימים. ולכן, השיעור החשוב ביותר מכל השנה האחרונה זה להפנים שהחיבור בינינו הוא התרופה היחידה מול כל האיומים. אנחנו תלויים בו, העולם תלוי בו, והאחריות פה היא לא רק לאומית אלא גם אישית. כל אחד מאיתנו חייב לחפש בכל יום ובכל רגע, איפה הוא יכול לתרום לאיחוד האומה ולהשקיע בזה את כל הנשמה. אז נחשוב יחד איך לעשות זאת, ונראה איך בזה אנחנו מעוררים כוחות חיוביים בטבע, פותחים לבורא אפשרות לפעול, להיטיב.

מדוע באקדמיה השנאה עולה? בשנים האחרונות אנחנו חווים עלייה תלולה בהתקפות האנטישמיות על סטודנטים יהודים - מבית היוצר של המוסדות ללימודים גבוהים. בפרט באוניברסיטאות האירופאיות והאמריקאיות. שם יש מסורת ישנה-נושנה של פיתוח מדגרות חממה לגידול שנאת יהודים מתקדמת. אומנם אחרי מלחמת העולם השנייה הצטננו מעט התאים, אבל כאשר עבר הזמן והשואה התעמעמה בלב האומות המפותחות, הן חזרו להדגיר במלוא הלהט. למה האקדמיה, מעוז המשכילים והמלומדים, היא רחם כל כך פורה לשנאה? ראשית מפני שבין הסטודנטים תמצאו את האנשים שיודעים להתנסח ולהתבטא בצורה היפה ביותר, לשכנע במילים התקיפות ביותר, לנמק חרמות בהיגיון שקשה לחלוק עליו. האנשים הדעתנים הללו גם מבינים היטב איך מפיצים, איך מגיעים לתקשורת ומפזרים את משנת השנאה לכל עבר. הרי האקדמיה היא יסוד החברה, מקור ההשכלה, ממנה יצאו שורה של נשיאים וממנה ייצאו מנהיגי העתיד. יש בה, מה שנקרא, פלורליזם. החירות לבטא כל מה שעולה וקופץ לאדם במחשבתו, גם אם הוא עלול להזיק לזולתו. האוניברסיטה היא "קול חופשי". הכול חופשי. שנית, האנטישמיות המודרנית בארה"ב הוטלה כבר לפני עשרות שנים, וטופחה מאז בסבלנות גדולה ובחכמה רבה. לא מהאוויר היא צמחה להיות מה שהיא היום - שנאה בוגרת וחזקה. כל כך חזקה שאין דרך להתמודד איתה. למרות שלא מזמן חתם הנשיא טראמפ על צו שמיועד למנוע התבטאויות אנטישמיות בקמפוסים ומגדיר את היהדות לאום ולא רק דת, ואף על פי שהציב לאוניברסיטאות תנאי שלא משתמע לשתי פנים כשאמר: "אם אתן רוצות לקבל מדי שנה את הסכומים האדירים של הסיוע הממשלתי, אתן חייבות לדחות אנטישמיות; פשוט מאוד" - הדברים אינם פשוטים בכלל. גורמים מוסלמים הזדחלו לתחומי האוניברסיטה כבר לפני שנים רבות והבטיחו את מקומם בעזרת תמיכה כלכלית. מי שמשלם, ניתנת לו רשות לפתוח חוגים משלו, לפי תפיסת העולם והאידאה שלו, גם אם הרעיון הוא מחיקה של עם אחר. בפעולה חתרנית שקטה ומתמידה הם הגיעו היום לכך שהם תופסים עמדות כאלו שכבר לא מאפשרות לדחוק רגל ולעצור את הדלת הנטרקת. אם זה לא מספיק, גם נמצאת בעם היהודי תופעה של שנאה עצמית, אוטו-אנטישמיות שפוגעת בכל הזדמנות בגופה שלה, בישות הציונית. למשל כדי להעלות את אובמה לשלטון, שילמו יהודים סכומי עתק. מה הם קיבלו בתמורה? כניסה חופשית של מוסלמים לארה"ב. ואפילו זה לא היה בכוחו לשנות את עמדתם. עד היום הם מתנגדים למדיניותו של טראמפ, למרות פעילותו הענפה למען היהודים וארץ ישראל. כך נפרשה ונטוותה לה רשת .השנאה, עמידה ובלתי ניתנת לקריעה. למרבה הצער, נראה שעד שלא יגלגלו את היהודים מכל מדרגות האוניברסיטה, הלכה למעשה, הם לא יקלטו ממש מה קורה לנגד עיניהם וימשיכו בעסקיהם כרגיל, כאילו זה רק משבר קטן, משברון חולף. העניין מזכיר באופן מצמרר דברים שכתב המקובל "בעל הסולם" על יהודי גרמניה בזמן השואה, שאפילו על מפתן הגיהינום הם יתמידו לחשוב שמסיעים אותם לגן עדן. אפשר להמשיך לכתוב רבות בנושא, אבל הם לא יקראו. אפשר לצעוק בקול רם, אבל הם לא ישמעו. הגענו למצב שאין לנו למי לפנות, אלא לאוצר הגלום בלבבות היהודים: כוח הטבע, הכוח העליון; לפנות אליו בבקשה שיפתח לנו את האוזניים ויאיר לנו את העיניים. אלא שהתנאי לפנות אליו מחייב אותנו להתחבר. רק מתוך צירוף הלבבות, מתוך בקשה לחיבור, עולה תפילה ומגיעה לכוח האחד, שיאחה, שיתקן את היחסים בינינו. השאלה אם אנחנו מוכנים לזה.

אפשרות לתמוך בתימנים האמיתיים,אולי נחליף את אלו מראש העין...😂😂😂😂

First, we should reflect deeply upon the painful divide that has festered among us, causing the devastating toll of hundreds of lives lost and thousands wounded. We need to yearn for a major change and wholeheartedly unite as one. Only the bonds of unity can shield us from future tragedy and elevate our nation from the abyss of despair. We cannot afford to nurse bitterness or delay action, waiting for the war's end to ponder our fractured state. Now is the time for introspection. We need to pinpoint the reasons behind our present circumstances and act accordingly. Our quest for understanding needs to extend to our lives’ very source: the upper force of love, bestowal and connection that acts on us beyond our current level of awareness, which perceives through an egoistic and divisive lens. It is no matter of religion, but a realization that reality’s governing force is singular, and we accordingly need to stand united before it as one. Precisely in our trying times, we are in need for an expansion of consciousness to let the upper force of love and bestowal into our lives. We need to raise the pain and anguish that erupts in so many people in such times to the upper force, and wish for it to mend our torn relations, and draw us closer together. We must seek to hold each other close to our hearts, not solely in times of war, but as an enduring duty. We are a nation established not on a biological foundation, but on a spiritual-ideological one: "Love your neighbor as yourself." That is, we were people from all around ancient Babylon who felt a problem with living our lives solely according to competitive-materialistic ideals and sought for a higher truth to our existence, which we revealed as a higher force of love, bestowal and connection that united us above our divisive drives. That is why we cannot remain divided without suffering from our separation. Our mission to unite above our divisions is constant, because divisive egoistic desires constantly surface within us, driving us apart. Therefore, much like a diligent student who finds new homework awaiting them each day, we should not accumulate any more overdue assignments that end up exploding in our faces, pressuring us into critical situations such as the one we now find before us. Instead, we should hurry up and correct our hearts to favor unity “as one man with one heart” above our divisions.

להכות בברזל בעודו חם המלחמה הזאת היא חלק מיריעת היסטוריה רחבה, אלפי שנים שעברו על ישראל כעם נבדל בין אומות העולם. כדי להרגיש את הרגע הזה לעומק ולחשב אותו בצורה מקיפה צריך לפרוש את ההיסטוריה שלנו על השולחן ולעקוב אחרי התנועות בזמן, כמו מצביא רכון מעל מפה. לשים את האצבע על התנועה הראשונה, על בבל העתיקה, שם התרכזה החברה האנושית לפני ארבעת אלפים שנה. מתוך העמים יצאה ונבדלה קבוצה, קבוצת אברהם, אב העם. הקבוצה נולדה כדי להתחיל לגלגל התפתחות מיוחדת בעולם - להתקדם ממדרגה של אדם המונע על ידי יצר הרע מטבעו, לדרגה של אדם הדומה בתכונותיו לכוח העליון, תכונות של נתינה והשפעה [אדם מלשון "אֶדַּמֶּה לעליון" (ישעיהו יד, יד)]. לאורך ההיסטוריה קיבלה הקבוצה כל פעם תוספת של אנוכיות ואטימות, דחייה והתרחקות, וכנגדה היה עליה לייצב מדרגה מוצקה של קרבה ואהבה, וכך להתקדם אל המדרגה הבאה. כלומר ההתפתחות שלנו הייתה בתבנית דומה: התגברות של יצר הרע והתאחדות שלנו מעליו. נקודת ציון הכרחית הייתה למרגלות הר סיני, עת קבלת התורה, שרק בכוחה היו יכולים להמשיך להתעלות מעל האגו שכבר היה גדול מכדי להילחם בו באמצעים רגילים. מכאן, ככל שעלו והתפתחו, היו בני ישראל חייבים לאחוז ולדקדק יותר בכלל הגדול של התורה "ואהבת לרעך כמוך", אחרת היו נופלים ממדרגתם. תנועה שגויה גרמה לנפילה בארץ שהקמנו לראשונה בזמן בית ראשון. שוב גברה האנוכיות ולתוך שורות האומה הצליחו לחדור תאוות של כוח ועשירות ונכנס בינינו משחק זר של מי יותר חזק, יותר עשיר, יותר משכיל - ונשרף מקום הקדושה. לא בגלל שלא יפה לאמץ את נימוסי השכנים, אלא כיוון שהתורה אסרה לעשות זאת, הזהירה במפורש מהיצר המתגבר שתאב למצוץ מהחיים את ההנאות שתובעת האהבה העצמית. במנהגי התחרות שאימצנו מאומות העולם, בתרבות הזרה שספגנו, הכחשנו את תורת ישראל ובהדרגה התפוררו כוחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנוכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. החברה שהרכיבה את עם ישראל בארצו התחלקה אז לזרמים, כל אחד צידד בצד אחר, וכמו המפלגות שיוצאות היום להפגנות ולתהלוכות, רצה כל זרם להראות שהוא צודק יותר. העם נקרע ללא סיכוי לאיחוי והחורבן הכה בעם. בבית שני הובלט השבר החברתי עוד יותר. צדוק ובייתוס, שני תלמידים שיצאו לתרבות זרה, מרדו בחז"ל ולא רצו לפרוש מהטבע האנוכי שלהם. הם התנגדו לדרך ההידמות לכוח העליון וצידדו בפעולת האינסטינקטים החייתיים, שהיו כבר מנופחים מאוד באגואיזם. הם משכו קהל ונעשו כת גדולה שנקראה צְדוֹקִים - העשירים והקצינים, הם רדפו תאוות אנוכיות שלא כדרך התורה. נלחמו בכת הפְּרוּשִׁים, הכניסו את מלכות רומא, סירבו לשלום עם אחיהם. עד שנחרב הבית השני ושוב יצאנו לגלות. גלות נולדת תמיד מפירוד, גם היום, למרות שחזרנו ארצה, אנחנו שקועים בה. לכן לא מגיעה הגאולה. התרגלנו כל כך לפילוג שהוא נראה לנו נורמלי. די להיזכר בתהלוכות ובצעקות ברחובות ובכיכרות לפני המלחמה הנוכחית. השנאה מילאה וסתמה את העם. ההפגנות הביעו רצון לבטל זה את זה והחלישו אותנו מאוד. אין בעיה להביע עמדה ולהיכנס למחלוקות, אבל צריך לכבד את האדם שמולך, את העובדה שגם הוא יכול להיות צודק, שגם לו יש דעה והוא מייצג אזרחים רבים. לא כך נהגנו. כרגע מתחוללת מלחמה ואנחנו פחות מתעסקים בשנאה. הכאב גדול ממנה ולכן אנחנו משתיקים את הטינה. מלבד זאת מי שיעז לצאת היום להפגנה לא יתקבל יפה נוכח המכה ואפילו ייחשב לאויב. אבל בהסתכלות על התנועות בציר ההיסטוריה ברור שברגע שהאויבים החיצוניים יתרחקו, שוב תפרוץ השנאה מבפנים. דווקא עכשיו אנחנו צריכים למהר ולהכות על ליבנו הרך מכאב כמו על ברזל חם, כי הוא גמיש ורגיש ויכול לשמוע. אין לנו תקווה להיאחז בקרקע הזאת ולהיגאל מהגלות, מהנפרדות, אם לא נחזור ונקבל עלינו את שיטת אברהם, את פנימיות תורת ישראל. אנחנו מפותחים מכדי להצליח בלעדיה, בעלי יצרים חזקים ומתוחכמים מדי. אנחנו שוב צריכים לאחוז ברעיון לשמו קמנו ולהגיע דרך אהבת הזולת להידמות לכוח העליון, כי אנחנו בני האידאה הזאת.

מלחמת הקיום שכולנו חווים היא תוצאה ברורה מכישלון גדול של פיקוד צבאי העליון השרוי בקונספציה אוסלו הרסני עם הרכבון מוסרי ענק. מחכה לנו, שנילחם עליה יש לנו היהודים תכונה כזו, שאנחנו מפתחים רצון חזק למשהו עד הרגשה שדי! אין לנו חיים בלעדיו. וברגע שמקבלים אותו, זהו, נגמר העניין, עוברים הלאה. כך מאות שנים של געגוע שורף לארץ הקודש הפכו תוך שנים בודדות לאדישות, למובן מאליו. לא רק שרבים מיהודי התפוצות מלכתחילה לא הגיעו לכאן כשנפתחו שערי הארץ, אלא מתוך אלו שכן באו והתיישבו בה מתרבים האנשים שרק מחכים להזדמנות להיפטר ממנה. הגיע הזמן לתפוס שאדמת ישראל היא לא פיסת קרקע רגילה, כזו שיהודי יכול להחליף באחרת ולהישאר בחיים. אומנם היא לא דשנה כמו הרבה אדמות אחרות בעולם, אבל כולם רואים איך מצד אחד כשאנחנו עובדים אותה היא נותנת לנו פירות נפלאים, ומצד שני האדמה הזאת לא שלנו אם אנחנו לא נלחמים עליה בשיניים. היא דורשת מסירות נפש, ואם לא, היא ממאיסה את עצמה עלינו ופולטת אותנו ממנה בגועל. ושם בתפוצות, בגלות מאדמת ישראל, לא הייתה ולא תהיה לנו אף פעם מנוחה. כי אין לנו בחירה להתיישב בארצות זרות לאורך זמן, תמיד נהיה בהן זרים נרדפים, נודדים ממדינה למדינה בצער. אנחנו שייכים לישראל, נולדנו בה, נועדנו לה. רק מה, עלינו להוכיח שאנחנו מתאימים וראויים לה. שורשי אדמת ישראל טמונים עמוק בכוח פורה של אחדות, לכן היא לא סובלת אותנו נפרדים. היא מסכימה לקבל אותנו אליה בתנאי שאנחנו מאוחדים כאיש אחד, לא זזים איש מאחיו, דואגים זה לזה, שומרים עליה כעל דבר יקר ערך, העיקרי בחיים. זה נחשב עבורה שאנחנו יודעים את מעלת ערכה. כל פעם שלא הערכנו אותה כראוי והחרבנו בטמטום לב את הקשר בינינו, נזרקנו מישראל, נחתו עלינו מכות קשות ועברנו ייסורים גדולים. כל הסבל הזה כדי שנחזור אליה ונוכיח לכוח העליון ולעצמנו, שאנחנו כבר שייכים אליה בלב ונפש, בשלים לחיות בה כעם ישראל על אדמתו ישראל. הקמת מדינת ישראל סימלה את סוף הגלות, אבל את הגאולה עלינו להרוויח במלחמה של צדקת הדרך, בהסכמה להשתנות עבור האדמה הזאת. בינתיים זה לא קרה, ועל כולנו לטפח תקווה גדולה שזה יקרה בקרוב. לא רק לנו יהיה טוב מזה, אלא לכל העולם.

רפואה שלמה והחלמה מהירה לטרמפ! חרפה ובזיון לכל המסיתים נגד רה"מ שלנו! סיוטים קולקטיביים המצב החברתי במדינה עם הפיגועים, המלחמה והמתיחות הבלתי פוסקת ברחובות מציפים את מוקדי החירום בפניות. אנשים מביעים חרדה מכך שלא יוכלו לחיות יותר בארץ, מתארים דאגה מעתיד הילדים, ובכלל הרגשה שכל מה שהכירו עד עכשיו וכל דבר שנסמכו עליו מתפרק. החרדות ששוטפות בתוך העם הן תוצאה מחוסר ידע, חוסר התמצאות וחוסר קשר. עם ישראל צריך לדעת שהחיים יכולים להפעיל עלינו לחצים הרבה יותר כבדים, לא פחות מאלו שהיו בארצות הגולה כאשר היינו חסרי בית לאומי, מוקפים שנאה מרושעת ומכות. צריך להבין שגם כאן, בארצנו הקטנטונת, אנחנו לא בטוחים יותר מאשר שם בגלות, למרות שיש לנו צבא חזק וכוחות ביטחון. מה שאיים עלינו אז ומה שמאיים עלינו היום הוא אותו עניין, אותה מפלגתיות של שמאל ימין, של סכסוך בין קצוות. הפילוג המהול בחוסר התמצאות מי אנחנו הוא מקור החולשה שלנו והפתח לכל האירועים הקשים שפוקדים אותנו, וכתוצאה מכך לחרדות ולסיוטים שקופצים עלינו. כשנולדנו כעם בבבל הקדומה לפני כ-3,800 שנה, העולם התחלק לשבעים אומות, כאשר עם ישראל הרכיב נציגים עתיקים מכל עם ועם. לכן יש בינינו הבדלים תהומיים עד היום והם משמרים אותנו נפרדים. עובדה היא שלפי ההיגיון כבר היינו אמורים מזמן להתמזג זה בזה מבלי להיפרד, להפוך לחברה הומוגנית, אבל בפועל הפערים בינינו לא הולכים ונעלמים בשבעים וחמש השנים המשותפות שלנו כאן. להיפך, הם מוסיפים עליהם עוד ועוד שכבות של טינה, גאווה וזלזול הדדי. אנחנו לא צריכים למחוק את ההבדלים, גם לא להידבר זה עם זה. אנחנו קודם כול צריכים להבין מי אנחנו ומה תפקידנו בעולם. לאיזו מטרה קיבצו אותנו אז בבבל, נציגים מכל עם. בלי הידע הזה לא ייתנו לנו להתחבר והקשיים יתגברו יותר. אנחנו רואים שלא רק אנחנו מסוכסכים ומעורערים היום בעולם. הפגנות אלימות והבערת הרחובות עוברים על צרפת, אמריקה וסודן. כמעט בכל עם היום יש מלחמת פנימיות. הן כולן הקרנה ממה שקורה בינינו, הנציגים שלהם שהתאספו עוד בבבל כדי להתאחד ולתת דוגמה לכולם איך להתחבר למעלה מהשונות, בכוח האחדות של הטבע, האלוהים. לא פלא שאנחנו לא מצליחים להתאחד. הניסיון לאחד לא נובע מידיעת תפקידנו וגם לא נעשה לפי חוקי הטבע: תחילה חיבור בין הנציגים בעם ישראל, ואחר כך חיבור עם כל עמי העולם. תמיד כשניסינו לעקוף את החוקים ולהתחבר ישירות אל שאר העמים, להיטמע ביניהם ולאבד את עצמנו בתוכם הגיע אסון. גם היום, ניסיון כזה מעמיד אותנו בסכנה גדולה מאוד. אין טעם להאשים את מנהיגי ישראל שהם לא מביאים אותנו לאחדות, כי גם הם לא יודעים את מה שכולנו צריכים ללמוד: מי אנחנו ובמה תלוי השלום בינינו. האשמה מוטלת על כל אחד מאיתנו שכבר שמע משהו על מוצאנו וייעודנו ושותק. כל אחד שקרא ושמע צריך להעמיק וללמוד עוד ועוד על מטרת הבריאה ותכלית החיים, על סיבת הקיום של עם ישראל בין כל העמים, ולהעביר את הידע הזה הלאה. קודם כול כי הידע יחלץ אותנו מהפחדים והמאורעות הקשים. כך נדע מה אנחנו צריכים לעשות ונתקדם בביטחון. לאט-לאט יתרכך לנו הלב עד שהכוח העליון יכול יהיה להיכנס בו ולעשות את שלו. כי ה"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".

How much are you being paid? The REGIME is the US government causing all wars for last 20 years - Iraq and Afghanistan we killed at least 2 MILLION people.

😱😱😱

פרופ' סיבוני היקר .אני ממש אוהב לראות אותך כל יום חמישי אצל ברדוגו ובמיוחד כשאתה אומר פתגמים במרוקאית . מעניין אותי לדעת מאיזה עיר אתה או הורך במרוקו כי המבטא והפתגמים מוכרים לי מהבית .ואתה אומר אותם בסלנג וברהיטות . אז תבורך ותמשיך להגיד פתגמים ,אני בטוח שזה נובע מכבוד להורך ומרצון לשמר את פתגמי ומורשת העדה הנפלאה שלנו ישר כח

גלאנט..בלה. בלה...בלה.. קשקשן. שר ביטחון אמריקאי...

🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣

לשוב להיות ריבונים ומקור השראה לפני כאלפיים שנה, כשבית המקדש הראשון עמד על תילו, היינו מקור השראה לכולם, אנשים היו נמשכים לישראל מכל העולם, כמו שכתוב בספר הזוהר: "לא היה יום שלא נמצא בו ברכות וחדוות, והיו ישראל יושבים לבטח בארץ וכל העולם היה ניזון בשבילם (בזכותם)". בקרב העם היו קשרים של אהבה ששחררו אותם מדאגות אישיות ונתנו להם חופש להקדיש את עצמם לרווחת הציבור. הפילוסוף פילון מאלכסנדריה תיאר את המצב המיוחד שכולם רצו להיות חלק ממנו: "אלפי אנשים מאלפי ערים, חלקם בדרך היבשה וחלקם בדרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, היו מגיעים כל חג לבית המקדש כמו למקלט משותף, מקלט בטוח המוגן מפני סערות החיים. בלבבות מלאי תקוות טובות, הם היו לוקחים חופשה חיונית זו בקדושה ובתפארת לאלוהים. בנוסף, הם היו יוצרים קשרים עם אנשים שלא פגשו לפני כן, ובמיזוג הלבבות הם מצאו את ההוכחה האולטימטיבית לאחדות". ב"ספרי דברים" מתואר כיצד גויים היו "עולים לירושלים ורואים את ישראל, והם אומרים אין יפה להידבק אלא באומה זו". בניין המקדש היה תוצר של קשר פנימי עמוק בין בני ישראל, ובקשר הזה רצו כולם להידבק. אם לא היה אותו איחוד פנימי, לא היה קם בית המקדש. משנשברה האחדות, הוא נחרב. לאחר שהושגה רמת האיחוד הגבוהה ביותר בתקופת מלכות שלמה, גדל האגו לרמה חדשה. העם לא יכול היה לשמור על גובהו הרוחני, והפירוד החל לשלוט. כתוצאה מכך התחלקה ממלכת ישראל לשתי ממלכות: ישראל ויהודה. ממלכת ישראל נחרבה על ידי האשורים, תושביה גלו וגורלם אינו ידוע עד היום. ממלכת יהודה הסתבכה במאבקי כוח עם המעצמות הגדולות של התקופה: אשור, בבל ומצרים, עד שלבסוף כבשה ממלכת בבל את הארץ. באותן שנים בית המקדש עדיין עמד, אך מהותו הלכה והתעמעמה. אט אט שקעה ממלכת יהודה במאבקי כוח פנימיים בלתי פוסקים ששיקפו את הפילוג הפנימי באומה. גישה אגואיסטית חדרה לעם היהודי מאומות אחרות והיא טיפחה ערכים אנוכיים. בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, מתאר את שלבי השקיעה של העם: "מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות של עשירות והרמת הכוח על הצדק כשאר הגויים‎.‎ וכיוון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקיבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו ליהנות מהחיים ככל ‏שדרש מהם האנוכיות. וכיוון שעשו כך, התפוררו כוחות האומה, מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנוכיים, ומקצתם ‏הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן" (מאמר "הגלות והגאולה"). התוצאה הייתה חלוקה הדרגתית של העם לשתי קבוצות שייצגו שתי תפיסות עולם מנוגדות: המלכים והקצינים שהתרחקו זה מזה יותר ויותר, והנביאים ששאפו לשמור על אחדות העם. ההיסטוריון יוספוס פלביוס מתאר את השנאה האכזרית של אנשי יהודה כלפי אחיהם. על הכתרת יהורם אשר מלך שבעים שנה לאחר שלמה המלך הוא כותב: "ברגע שיהורם לקח לידיו את השלטון, הוא לקח על עצמו לטבוח באחיו ובחבריו של אביו אשר משלו תחתיו, ובכך הוא רק החל להפגין את רשעותו" ("קדמוניות היהודים"). גורלו של יהורם לא היה טוב מגורלם של קורבנותיו. הוא הודח על ידי יֵהוּא, ש"משך את קשתו ופגע בו בגבו. החץ עבר בליבו כך שיהורם נפל מיד ונפח את נשמתו". פלביוס מתאר את הזוועות שהמלך מנשה, בנו של חזקיהו, ביצע נגד בני עמו: "הוא טבח באכזריות את כל הצדיקים שהיו בין העברים. הוא גם לא חס על הנביאים, והרג כל יום חלק מהם עד שירושלים נשטפה בדם". הזלזול בקשרי האהבה בקרב האומה האיץ את התפוררותה. בתלמוד מתוארת בחריפות רבה רשעותם של המנהיגים זה כלפי זה: "אמר רבי אלעזר 'אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה עם זה ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם'". על אף שהיו קרובים, הם התמלאו שנאה זה לזה. לבסוף, הביא הפילוג לחורבן ממלכת יהודה. בט' בתמוז, שנה וחצי לאחר מצור הולך ומתהדק, נפרצה חומת ירושלים, ובתשעה באב נחרב בית המקדש. לאחר מכן הגלו הבבלים את עם ישראל מהארץ. מלך בבל מינה את גדליה בן אחיקם לנציב היהודים שנשארו ביהודה, אך הסכסוכים הפנימיים לא פסקו, ובמהלך מאבקי הכוח נרצח גדליה. הרצח סימן את סופה של הריבונות היהודית בארץ ישראל. זהו מידע שאנחנו חייבים להכיר ולעכל כדי לדעת איך לא לאבד שוב את הריבונות על ארץ ישראל, ולהבין את הדרך לשוב ולהיות מקור השראה וכוח לעולם.

מחכה לנו, שנילחם עליה יש לנו היהודים תכונה כזו, שאנחנו מפתחים רצון חזק למשהו עד הרגשה שדי! אין לנו חיים בלעדיו. וברגע שמקבלים אותו, זהו, נגמר העניין, עוברים הלאה. כך מאות שנים של געגוע שורף לארץ הקודש הפכו תוך שנים בודדות לאדישות, למובן מאליו. לא רק שרבים מיהודי התפוצות מלכתחילה לא הגיעו לכאן כשנפתחו שערי הארץ, אלא מתוך אלו שכן באו והתיישבו בה מתרבים האנשים שרק מחכים להזדמנות להיפטר ממנה. הגיע הזמן לתפוס שאדמת ישראל היא לא פיסת קרקע רגילה, כזו שיהודי יכול להחליף באחרת ולהישאר בחיים. אומנם היא לא דשנה כמו הרבה אדמות אחרות בעולם, אבל כולם רואים איך מצד אחד כשאנחנו עובדים אותה היא נותנת לנו פירות נפלאים, ומצד שני האדמה הזאת לא שלנו אם אנחנו לא נלחמים עליה בשיניים. היא דורשת מסירות נפש, ואם לא, היא ממאיסה את עצמה עלינו ופולטת אותנו ממנה בגועל. ושם בתפוצות, בגלות מאדמת ישראל, לא הייתה ולא תהיה לנו אף פעם מנוחה. כי אין לנו בחירה להתיישב בארצות זרות לאורך זמן, תמיד נהיה בהן זרים נרדפים, נודדים ממדינה למדינה בצער. אנחנו שייכים לישראל, נולדנו בה, נועדנו לה. רק מה, עלינו להוכיח שאנחנו מתאימים וראויים לה. שורשי אדמת ישראל טמונים עמוק בכוח פורה של אחדות, לכן היא לא סובלת אותנו נפרדים. היא מסכימה לקבל אותנו אליה בתנאי שאנחנו מאוחדים כאיש אחד, לא זזים איש מאחיו, דואגים זה לזה, שומרים עליה כעל דבר יקר ערך, העיקרי בחיים. זה נחשב עבורה שאנחנו יודעים את מעלת ערכה. כל פעם שלא הערכנו אותה כראוי והחרבנו בטמטום לב את הקשר בינינו, נזרקנו מישראל, נחתו עלינו מכות קשות ועברנו ייסורים גדולים. כל הסבל הזה כדי שנחזור אליה ונוכיח לכוח העליון ולעצמנו, שאנחנו כבר שייכים אליה בלב ונפש, בשלים לחיות בה כעם ישראל על אדמתו ישראל. הקמת מדינת ישראל סימלה את סוף הגלות, אבל את הגאולה עלינו להרוויח במלחמה של צדקת הדרך, בהסכמה להשתנות עבור האדמה הזאת. בינתיים זה לא קרה, ועל כולנו לטפח תקווה גדולה שזה יקרה בקרוב. לא רק לנו יהיה טוב מזה, אלא לכל העולם.

כשבג"ץ מנהל את המדינה.ועמוס ידלין מנהל את משרד הבטחון(INSS).וטרכטנברג(INSS) מנהל את משרד האוצר ולא מעדכנים את ראש הממשלה .ככה ניראת המדינה.הרס ופילוג.הרס הצבא הכלכלה.וביטול הדמוקרטיה.אין משמעות לבחירת האזרחיםבבחירות.וכל זה נעשה על ידי אנשים שלא נבחרו על ידי העם.ולכן אין מי שנושא באחריות

האם יש לנו כוח נגד השנאה העולמית? הבוקר קראנו בשיעור את מילותיו המצמררות של בעל הסולם, הרב יהודה אשלג: "כבר מסרתי עיקרי דעותיי בתרצ"ג (1933). גם דיברתי עם מנהיגי הדור, ודבריי לא נתקבלו אז אף על פי שצווחתי ככרוכיה והזהרתי אז על חורבן העולם, לא עשה זה רושם. אבל עתה, אחר הפצצה האטומית והמימנית, אני חושב שהעולם יאמינו לי שקץ העולם מתקרב ובא בצעדים נמהרים, וישראל יהיו נכווים תחילה לשאר האומות, כמו שהיה במלחמה הקודמת. על כן, היום, טוב לעורר את העולם שיקבלו תרופתו היחידה, ויחיו ויתקיימו" (כתבי הדור האחרון). ‏כשמונים שנה חלפו מאז, ועדיין היהודים נמצאים תחת הכוונת של כולם. 0.2 אחוז מאוכלוסיית העולם, אבל דור אחר דור עומדים במרכז העניינים, סביבם מסתובב כל העולם. לא יאומן איך אומה קטנה כל כך משפיעה על כל ההיסטוריה האנושית. ‏ומה שלא קורה אי שם, בסוף תמיד מאשימים אותנו, תמיד מוצאים סיבות והצדקות לכך שאין לנו זכות קיום בעולם. מסביר בעל הסולם: "עובדה היא שישראל שנואים מכל האומות, אם מטעם דת, אם מטעם גזע, אם מטעם קפיטליזם, אם מטעם קומוניזם, אם מטעם קוסמופוליטיות וכולי. כי השנאה קודמת לכל הטעמים. אלא שכל אחד פותר שנאתו לפי הפסיכולוגיה שלו". ‏ומכיוון שאלה הם פני הדברים, אנחנו צריכים ללמוד למה כך קורה, מתי ואיך השנאה לישראל תיגמר, ובמה אנחנו יכולים לסייע לזה. הרי התופעה הזו ממש לא טבעית, לא מציאותית, לא נורמלית, אבל עם כל הכאב חשוב להכיר בכך שכך היה וכך קורה וכך יהיה, יותר ויותר. ואם בעבר היינו מפוזרים בין אומות העולם, בעידן שבו יש מדינה ליהודים הדברים יהיו הרבה יותר בולטים: אנחנו נהיה היחידים שכלפיהם יכוונו כל החיצים. ‏אבל יש תרופה, ויש תקווה ויש לנו יכולת לחולל שינוי, להפוך ממש את האנושות כולה. אנחנו יכולים להביא לעולם את הכוח שכנגד השנאה. כוח של אהבה, כוח של חיבור, כוח של איחוד והשלמה. ואז הכול יסתדר, גם לנו פה במדינה, וגם בכלל בעולם שמידרדר להתפוצצות גדולה. ‏כמו בגוף האדם כך בגוף העולם, לכל איבר יש תפקיד משלו. העם היהודי, רוצים או לא, מבינים או לא, מסכימים או לא, הוא זה שאחראי על האחדות. כבר במקור שלנו, בהתחלה של ההתחלה, התקבצנו לעם סביב האידיאה של אברהם שגילה שכל הטבע מאוחד. כוח אחד, שמפתח את החיים בחיבור בין ניגודים. הבאנו לעולם את "ואהבת לרעך כמוך", הכלל העיקרי שבבריאה, ומאז אנחנו יושבים על השיבר. קובעים מה זורם בצינורות הפנימיים שבין הלבבות והמוחות של כל הנבראים. ולכן, אם אנחנו מצליחים להתחבר בינינו היהודים, מעל כל הניגודים, אנחנו פותחים את הזרימה של הכוח המאחד לכל שאר העמים. וכשאנחנו נאבקים איש באחיו, מה שנקרא "מלחמות היהודים", בכל העולם חסר כוח של חיים. אין אוויר לנשום, התדרים רעילים ואלימים. ואז קמים עלינו כולם בזעם. רוצים להשמיד. "אין פורענות לעולם אלא בשביל ישראל", אמרו על כך החכמים שגילו את רשת הקשר הפנימית שבין כל העמים, ופיצחו את הקוד שלפיו מתרחשים כל מיני אירועים. ‏בשורה התחתונה, היחס של אומות העולם אלינו הוא פועל יוצא ממה שאנחנו מזרימים. ולכן, השיעור החשוב ביותר מכל השנה האחרונה זה להפנים שהחיבור בינינו הוא התרופה היחידה מול כל האיומים. אנחנו תלויים בו, העולם תלוי בו, והאחריות פה היא לא רק לאומית אלא גם אישית. כל אחד מאיתנו חייב לחפש בכל יום ובכל רגע, איפה הוא יכול לתרום לאיחוד האומה ולהשקיע בזה את כל הנשמה. אז נחשוב יחד איך לעשות זאת, ונראה איך בזה אנחנו מעוררים כוחות חיוביים בטבע, פותחים לבורא אפשרות לפעול, להיטיב.

Israel Win against Terror Since the birth of the Jewish nation, it has faced vicious enemies. Each time, a different villain sought to extinguish our nation. They almost always won, and we almost always lost, but in the end, we are still here and they are long gone. Terrorism is a new kind of adversary: ill-equipped, disorganized, and untrained, yet tenacious and full of fighting spirit. The latter two were precisely our weapons when we fought against mighty enemies, and now we feel lost precisely because we do not have them. If we rebuild our spirit, we will win without a fight. If we do not rebuild it, we will lose no matter how hard we fight. Today’s terrorists are more resourceful than ever, and they are fearless. We, on the other hand, despite having far superior equipment, are timid, passive, and dejected. If we continue to rely only on weapons, we will disintegrate, the country will dissolve, and our people will return to the dismal state it was in prior to the establishment of Israel, and which culminated in the Holocaust. If we want to win against terror and stay in Israel, we have to act on two levels: internal and external. The internal level is the decisive one, and the one that will determine if we succeed. However, the external level is vital as a means to enable our work on the internal. On the external level, we must cut off all ties with the enemy, and fight against it just as we should fight against an enemy. In other words, if they come to kill us, we should kill them first. At that point in our struggle, we should have no thoughts of peace because it will not happen. On the contrary, the more passive we are, the more aggressive they will become, leading to more casualties on both sides. As with any struggle for survival in nature, if your enemy wants to kill you, and you are hesitant, it will not pacify your enemy, but only make him more aggressive because he will interpret your hesitation as a sign of weakness. But if you show strength, determination, and courage, your enemy will hesitate, and this will buy you time to do what you need to do. Once we have relative peace, we should focus all our efforts on the internal level, which is within the Israeli society. The key element that makes us strong is our unity. Although Jews are famous for never agreeing, our ability to rise above our disagreements and form a society based on mutual responsibility and care for one another has earned us the title Am Segula (a virtuous people), whose mission was to become an example of unity, a light to the nations. The Segula (virtue) that awarded us the title was our determination to nurture love of others to the point where we have made it the overarching principle of Jewish law. This is why Rabbi Akiva said that “Love your neighbor as yourself” is the whole, and the law of the Torah. The unity of the people of Israel was unique and praiseworthy precisely because it was so unlikely. It was unity among people from multiple backgrounds, cultures, and ethnicities, who agreed on one and only thing: unity is superior to all other values. You can believe whatever you want and live however you want, but if you value unity with all other people above all else, you are one of us, a member of the Israeli people. The diversity of the ancient Israelites forced them to forge an extremely powerful union, something that could overcome ancient rivalries and natural suspicion. When they succeeded and united “as one man with one heart,” they became a model that the world could replicate if it were to aspire for peace among all people. After centuries of struggles and infighting, the people of Israel succumbed to the alienation among them, and unity was no longer their superior value. The people dispersed and were exiled from Israel, and the Jewish people have become the world’s pariahs. Not only did they become the opposite example of the one they were meant to serve, but in doing so, they denied the world of hope that there could be peace among all people. This is why Jew-hatred is so pervasive. Now that we are back in Israel, we have a chance to reestablish our unity. If we can exalt the value of unity above all other values, we will once again be a light to the nations, and we will win the world’s favor. We will win the struggle over Israel without a fight not because the Arabs will surrender, but because they will want to join our unity and will want us to set the example that they, too, need. But if we succumb to infighting once again, there is no question that our enemies will win and drive us out from Israel no matter how superior our military capabilities may be. The fight against terrorism, therefore, will succeed only if it is a prelude to the real battle: against our hatred of each other.