Відео

תודה רבה

תודה רבה !!✨️💖

שיעור נהדר. תודה

מחזק כול פעם מחדש , תודה

תודה גדולה ❤

תודה רבה וישר כוח שמעתי את כל השיעורים דברים נפלאים

תודה על שיעור מרתק

ב'ה ישר כוח 😊 ישר כוח תודה רבה כבוד הרב

❤

תודה רבה

ממש יפה, אך קטוע ממש

תודהרבה!!

ב'ה ישר כוח תודה רבה הרב! 😊 תבורכו מפי עליון

RECEVO CON CORAZON HUMILDADE GRACIAS

תודה רבה על מנוחת הנפש שקבלתי

תודה רבה לך ❤

פרק יז עמוד כג מקודם דיבר האדמו"ר הזקן, "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ולבבך לעשותו" בדרך ארוכה וקצרה. אנחנו מבינים שיש בחירה חופשית לאדם לבחור ולעשות, אבל בהרגשות שבלב, או להגיד שהבחירה קלה, רואים שזה לא פשוט לעורר אהבה ויראה, אז איך אומרת התורה שזה קרוב אליך הדבר מאד, ואומר עוד האדמו"ר הזקן שהתורה היא נצחית, כלומר לכל יהודי. כיוון שיש לאדם מוח בקודקודו והוא יכול במחשבות שבמוח את כל אשר יחפוץ וממלא אם אדם מתבונן בגדולת הבורא, יהיה לו יראה ואהבה אל הבורא לפחות בתעלומות ליבו, לא בטוח שזה יתגלה בגלוי בלב. הדרגה הזאת היא נקראת אהבה אמיתית של השם, המחשבה בראש שראוי לאהוב את השם ולירא ממנו זה נחשב אהבה ויראה, וזה גם מעלה את התורה ומצוות בדיוק כמו אהבה ויראה גלויה בלב עד עולם הבריאה, שזה מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. אז ממלא מבינים מתוך זה שקרוב מאד לעבוד את השם בדיבור ומעשה בלב המחשבות ולעשותו. איך קרוב בלב? כי יש לך מוח ואתה יכול לחשוב על מה שאתה רוצה ואם תחשוב על גדלות הבורא, ממלא זה נחשב עבודה פנימית בלב עם כל השלמות שלה! אלה המחשבות בראש שמגיעות למסקנה בלב שזה נקרא התבונה וזה נחשב כמו דרגת הלב. אבל האדמו"ר הזקן אמר מציאות אחת שהיא מחוץ לזה (עמוד כג), "ודבר זה קרוב מאד ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקודקודו, כי מוח בראשו ויכול להתבונן בו כרצונו, ושיתבונן בגדול אין סוף ברוך הוא, ממליא יוליד במוחו אהבה לשם לדבקה בו בקיום תורה ומצוותיו וזה כל האדם כיום לעשותם כתיב". כלומר יהיה לו אהבה במוח וזה העיקר. לקבל החלטה להתקרב אל השם ולא להתרחק משהם, וזה העיקר, העיקר שיהיה לו מחשבות על גדולת הבורא והוא רוצה להתקרב, זה נקרא עבודה שלמה, כמובן שהוא רוצה להביא את זה למעשה, והמוח שליט בטבעו ותולדתו על חלל שמאלי שבלב ועל פיו שהוא כל האיברים שהם כלי המעשה. התיאור הזה אומר האדמו"ר הזקן שזה עבודה שלמה! ונכון שלא הגעת לכלות הנפש ואהבה רבה ועדיין נקרא עבודה שלמה! אבל ממשיך האדמו"ר הזקן ואומר אם לא, (כל זה נכון אבל) יש מי שאת זה אין לו, שלא יכול להתבונן כלל, רק מי שהוא רשע באמת, כמאמר חז"ל הרשעים ברשות ליבן ואין ליבם ברשותם כלל! שהלב מנהל אותו. אם בלב עולה כעס, שנאה, או עצבות הוא לא מסוגל לחשוב מחשבות הפוכות מזה! הלב שולט, אז אם הלב שולט, פרושו שהמוח כנוע ללב, אז מוחו לא ברשותו. המוח מה הוא יחשוב? זה תלוי בלב. אם הלב עכשיו כועס אז הוא לא יכול לחשוב עכשיו מחשבות של אהבה, כלומר תיאור שתיאר האדמו"ר הזקן מוח שליט על הלב, אז הלב שולט, שאומרים מוחו ברשותו, אני אחשוב, אני אתבונן מה, אני אתבונן מה ראוי להיות, אני אתבונן על גדולת הבורא, והמסקנה שאני אשיג תשפיע עלי מבחינת מעשית ותשפיעה על הדיבור שלי, ותשפיע גם להתגבר על הלב לפעול על פי מה שהחלטתי, ואז זה נקרא שיש לי מוח עם תעלומות לב שזה נקרא עבודה שלמה. אבל אצל הרשע אומר הרבי, באמת רואים שיש לו מחשבות מבולבלות, הוא לא מסוגל להתבונן על גדולת הבורא, אפילו לחשוב בצורה ישרה, אני חי בעולם של הקב"ה, הקב"ה ברא את העולם יש לי פה תפקיד, הקב"ה כל כך גדול, מו הראוי אני צריך לעשות את מה שהוא רוצה, הנה מגיע חג שבועות צריך לקבל את התורה מחדש, לקבל החלטות טובות, המחשבות האלו של להתבונן בגדלות הבורא, הוא לא מסוגל לחשוב למה? כי הלב משתלט עליו ומבלבל אותו והמחשבות הופכות להיות תוצר של מה שהלב מכתיב! ולכן אם הוא כועס על מישהו, הוא לא יפסיק לחשוב עליו, הוא יודע שזה לא נכון, הוא יודע שבתורה אסור ככה, הוא יודע שאסור לחשוב מחשבות לא טובות, אבל זה לא משפיע עליו, למה? כי הלב הכועס או השונא משתלט. אומר האדמו"ר הזקן המצב הזה זה מכונה רשע באמת. אם לא מי שהוא רשע באמת שכמו שאמרו חז"ל שהרשעים הם ברשות ליבם, ואין ליבם ברשותם כלל.

המשך - הוא לא שולט על הלב כי המוח לא ברשותו. וזה אומר האדמו"ר הזקן עונש על גודל ועוצם עונם. זה מצב פנימי וזה לא רק כעס, תאוות העולם של אסור לעשות והוא עושה ועושה, או דברים אחרים, הוא מגיע למצב של עיוות פנימי שהוא עשה אותו הרבה פעמים, משתלט עליו והוא לא יכול אחרת. זה כאילו עשה ועשה, שהתחלתי יכולתי לא לעשות אם עשיתי נכון והיית משתלט אבל אחרי ששקע בזה אז גם שכלית, על זה אמרו חכמים שאדם עובר על עברה ושונה בה הותרה לו. שואלת הגמא הותרה לו?! אלה נעשה לו כהיתר, גם שכלית, שבהתחלה אדם אומר אוי זה לא בסדר זה נגד רצון השם, אבל הוא ממשיך לעשות ופתאום זה נהיה בסדר, הכול בסדר אין שום בעיה ואין שום השפעה, אבל גם ריגשית ומעשית, אד שעושה את זה הרבה פעמים הוא כל כך שקוע בזה זה משתלט עליו וגם שהוא רוצה לחשוב נכון הוא לא יכול. זה לא סתם! כי זה לכאורה כמו איבוד בחירה, זה כאילו איבד את המוח שבקודקודו, כאילו איבד את האדם שבו ברמה מסוימת, כאילו הלב מנהל אותו בעל כורחו. אז הסיבה גודל עוצם עוונם, וממשיך האדמו"ר הזקן ולא דיברה התורה במתים אלו, שבחייהם נקראים מתים. היא דיברה לא לאדם ששקע בעשיה שלילית, באמת הוא לא בסדר הוא רשע, ורשעים קרואים בחייהם מתים. כי החיות הרוחנית שלו עכשיו דוכאת. אז שהתורה אמרה שקרוב אליך, אז הוא יאמר לי זה לא קרוב, נכון כי הוא שקע! אל מי התורה דיברה? לאדם רגיל וממוצע שלא עושה רע שיש לו מאבקים והתלבטות, הוא בנוני יש לו מאבקים, יש לו מלחמות פנימיות, אבל למרות ההתמודדות ומלחמות הוא לא הלך על צד הרע ושקע בו, אלה הוא נלחם ולא שקע בו. אז מה יעשה אותו אדם? אז הוא מצא את עצמו שהוא שקע, המוח לא שולט על הלב, למרות שהוא מבין שזה לא בסדר, הלב תוקף אותו וחוזר אליו שוב ושוב. מה הוא יעשה, ממשיך האדמו"ר הזקן ואומר, כי באמת אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד את השם בלי שיעשו תשובה על העבר תחילה. לשבר הקליפות שמסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בניהם ואביהם שבשמיים. שעובדה שאתה לא יוכל כי יש בינך מסך, מחיצה של ברזל, בינך לקב"ה, המחיצה היא בעצם המחיצה בינך לבין הנפש האלוקית שבך! כי אם עוונותיכם מבדילים בינכם ובין אלוקיכם, כי מה העוון עושה? הוא משמש מחיצה בין הנפש הבהמית השרויה בלב והיא מעילה את הלב לבין הנפש האלוקית שעיקר משכנה במוח, ואז כיוון שיש עוון והוא משמש כמחיצה, אז כאילו המוח נשאר בחוץ, כי יש עליו מחיצה, ואז מי שמנהל את האדם זה הלב שלו. כי יש מחיצה. אומר האדמו"ר הזקן שתחילה צריך לעשות תשובה על העבר, על העבר שהוא שקע בו, לשבר את הקליפות. כי כל העונות, כל הפעולות הלא נכונות שהוא עשה, כגון כל דיבורי הכעס שהוא דיבר, הכעסים שהוא התפרץ, התאוות שהשתלת עליו, הוא עשה דברים לא ראויים, כל הפעולות הם המחיצה שלו, הוא צריך לשבור את המחיצה זאת. העבר הזה הוא המחיצה, כל פעולה בעבר זה נתינת מקום לקליפה! האדם בעצם עשה מעשה, הקליפה היא בעצם נתינת מקום לקליפה, והקליפה משמשת כמחיצה! (קיר ביני לנפש האלוקית) לכן הוא צריך לשבר את הקליפה הזאת שהם המסך המבדיל ומסך הברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמיים, כי הנפש האלוקית היא בן לקב"ה, שהמחיצה של ברזל בינו לבין אביהם שבשמיים, זה בין הדרגה של הנפש האלוקית שהיא מרגישה את קב"ה כבן! אז המחיצה היא בין הנפש הבהמית לבין הנפש האלוקית שטמונה בתוך האדם והיא מסתירה ומשמשת כמסך! כמו שמסביר האדמו"ר הזקן באיגרת התשובה, כי כל מעשה של עיוות, יש את החבל של הנשמה, כי יעקב היא חבל נחלתו, אז אומר האדמו"ר הזקן הנמה היא כמו חבל, חבל שיש בו תרי"ג נימים.

המשך - ממשיך פה הרב לתאר (היה קפיצה בהקלטה) הוא לא רואה פה נוף ולא אנשים יש רק חושך, הרטייה על העיניים שהיא יכולה להיות דקה, משקפיים שקצת מסתירות, אבל עדיין רואה דרכם, אבל אם תוסיף עוד מחיצות אז לא תראה כלום, אז ככה יש בנפש שמרוב מעשים לא טובים נוצרת המחיצה הזאת. אבל אז אומר האדמו"ר הזקן שאת המחיצה הזאת אפשר לשבור, איך שוברים? ע"י שבירת ליבו, ומרירת נפשו על חטאיו כאשר הלב נשבר הוא מתמרמר על חטאיו כמו שכתוב בזוהר זיבחי אלוקים רוח נשבר לב נשבר, ע"י לב נשבר, נשברה רוח הטומאה והס"א. וזה למדנו בשיעור הקודם, על מה שדוד המלך אומר זיבחי אלוקים לב נשבר ונדכא, ומסביר האדמו"ר הזקן שלשם אלוקים למידת הדין לא מקריבים זבח, קורבן זבח הוא לשם יקוק למידת הרחמים, מה זה אומר דוד המלך למידת דין, אתה רוצה לרצות את מידת הדין שהיא תפסיק להסתיר, זה כמו קורבן למידת הדין, כמו מישהו שמאד כועס עליך, כיוון שהוא מאד כועס עליך, אתה יודע שהוא מתכנן לא לתת לך את מה שאתה צריך ולפגוע בך, ויש לו חשבונות איתך, אז מה אני אעשה כדי לתת לו איזה מתנה, איזה קורבן אני אתן לו שיגע, שיפסיק לכעוס עלי ויפסיק להקפיד עלי? זה נקרא קורבן למידת הדין, להתקרב ולרצות את מידת הדין שלא תקפיד. אומר דוד המלך ומגלה את הסוד, זיבחי אלוקים, שהקב"ה מקפיד עליך, שיש דין, רוח נשברה, הזבח הוא שבור את הלב! שאתה אומר טעיתי אני לא בסדר, איך עשיתי את השטות הזאת, חבל שעשיתי, זה מגלה את המימד הנחות שבי, מגלה את המימד הלא נעים שבי, אדם נכנע, לב נשבר, הוא שבור לו בלב, כואב לו על הטעות שלו, נשבר הלב, אז זיבחי אלוקים רוח נשברה, הלב שבור, הוא המפייס את מידת הדין, הוא מרגיע, כמו במשל אותו אחד שכועס עליך רואה שכואב לך הטעות שעשית, אז הוא אומר די הכל בסדר, לא מקפיד עליך, הנה אתה לב שבור אז הכול בסדר. שבירת הלב מסירה את המחיצת, כי באמת העוונות יוצרות את המחיצות, ועצם שביראת הלב מסירה את המחיצות, ובעצם שיהודי רואה שיש לו מחיצה בינו לבין הקב"ה, כי הלב משתלת על המוח והמוח לא משתלט על הלב, כמו שראינו כאן, ובאמת האדמו"ר הזקן מבר על זה בהמשך, שיש בזה כמה רמות, שאדם רואה את המחיצה הזאת שהעבר שולט עליו ולכן הוא לא מצליח לחשוב מחשבות בהירות, סימן שהוא צריל עוד קצת להתחרט על העבר, להתחרט על הטעויות שלו, ושהוא יתחרט עוד קצת הוא ישבור עוד חייץ במחיצה ואז המוח שוב יראה את האמת וישתחרר, ויראה אתה מציאות כמו שהי, וממשיך האדמו"ר הזקן ואומר והיא בחינת תשובה תיתאה. מה שהסברנו עד עכשיו זה נקרא תשובה תיתאה. באיגרת התשובה האדמו"ר הזקן מסביר שיש תשובה תיתאה ותשובה עילאה. ומביא את מאמר הזוהר שתשובה זה תשוב-ה, להשיב את ה-הא. איזה הא? הא שבשם השם, אבל יש שתי הא, יקיק, אז איזה הא צריך להחזיר? אומר הזוהר תשובה תיתאה הא תיתאה, תשובה עילאה הא עילאה, כלומר בתשובה יש שני שלבים. ושניהם אתה מחזיר את ה-הא. התשובה התחתונה מחזירה את הא התחתומנה של הקב"ה, הא תחתונה היא ספירת המלכות שיורדת מטה - מטה להיכלות הקליפה, ועליה נאמר שבכל צרותם לו צר, שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עימהם, שבנפש ספירת המלכות זה הנשמה האלוקית שלנו, שירדה להחיות את הנפש הבהמית ואת העולם והנפש האלוקית שירדה להחיות את הנפש הבהמית היא יכולה להיות בגלות שאדם עושה את העבירות ויש מחיצה אז הוא שובה בתוך המחיצה את ה-הא תיתאה, את השכינה, את הנפש האלוקית שבו, ולכן צריך לעשות תשובה תיתאה, כדי להוציא את ה-הא מהגלות שלה ולהחזיר אותה למקומה. אחרי זה מסביר האדמו"ר הזקן שיש תשובה עילאה תשובה עליונה, שזה להחזיר את ה-הא העליונה. בתמצית (נלמד באיגרת התשובה) שתשובה עליונה זה ארי שהסרת את המחיצות, שברת, הוצאת את הנשמה מהגלות, אז אתה מחזיר אותה לשורשה ומקורה כמו שהייתה מאוחדת עם הקב"ה לפני שירדה למטה. תשובה עליונה זה כמו לחבר את הנשמה לשורש שלה, ואיך עושים את זה? ע"י התבוננות בגדולת הבורא, כמו שהאדמו"ר הזקן מאריך להסביר שיש לאדם אהבה ויראה שבאה מהתבוננות וע"י תפילה ותורה ומצוות, וכשאדם נוהג על פי מידותיו של הקב"ה, מה הוא רחום אף אתה רחום, כמו שמאריך האדמו"ר הזקן בסוף איגרת התשובה, זה מחבר את הנשמה שלך כמו שהייתה למעלה, כמו שהייתה מחוברת לפני שירדה, זה נקרא תשובה עליונה, שאני לא מחזיר את ה-הא תחתונה, אלה הא עליונה, למעלה אל היוד מעלה מעלה עד אין סוף, שזה גם תשובה מאהבה. אבל לפני זה צריך תשובה תיתאה, להסיר את המחיצות להסיר את המשברים, בדיוק על זה עוסק האדמו"ר הזקן, והיא בחינת תשובה תיתאה, להעלות הא תיתאה, לעלות את השכינה המלכות הא תחתונה שנפלה מטה, שבירת הלב ומרירות נפשו על חטאיו זה עצמו התשובה התחתונה שאיתה אנחנו רוצים לעלות.

המשך • שאלה מן הקהל ותשובה: החטאים שלנו הם המשך הטעות מגן עדן, וע"י שבירת המחיצות אנחנו חוזרים למצב המושלם כמו שהייתה הנשמה בגן עדן לפני חטא אדם הראשון. • תשובה עליונה תשובה מאהבה, תשובה תחתונה זה הכאב על חטאיו. ממשיך האדמו"ר הזקן ואומר, ומתאר מה קורה שאדם עושה עבירות, שאדם נופל, יש רמות של נפילה, התפקיד של האדם זה ללכת, אז הוא נופל, נחבל קלות וממשיך ללכת הלאה, אבל יש נפילה שאדם נופל והרגל צולעת ויש שהרגל נשברת, אז זה יותר קשה צריך גבס, אבל יש נפילה שאתה נופל לתוך בור. ושאתה נותן בתוך בור, גם אם שרדת את הנפילה בתוך בור, בתוך הבור אתה לא בעולם אתה בכלא, אתה לא הולך, אם יודעים ואם יש מי שמסביב שילח לך חבל, אם לא שמה תתיבש בתוך הבור, גם אם בתוך הבור מספיק גדול שיש שם פרות וירקות ותוכל לאכול, אתה בתוך בור בתןך מאסר, כלומר נפילה יש לה ריבוי עוצמות. ואומר האדמו"ר הזקן שאדם פועל לא מכון בעולם, הוא נופל, התשובה זה להקימה מנפילתה, להרים את הנשמה שלה מאיפה שהיא נפלה, ואם הוא רק נפל ושבר אז התשובה היא רק לשים גבס עד שתחלים, התודה היא לאיפה שנפלת המקום שבו מתרומם. וזה בלשון האדמו"ר הזקן, תשובה תיתאה זה להקימה מנפילת שנפלה אל החיצונים שהיא סוד גלות השכינה, שהשכינה נופלת היא בתוך הקליפות, לכן שלמות הנפילה זה כמו בית סוהר, מאסר, זה נאמר שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, שעם ישראל בתוך גלות בתוך שליטה של זרים השכינה גם נופלת איתם, לכן שאדם עושה משעים לא ראויים הנשמה אלוקית נמצאת שבויה שם עם המעשים הלא ראויים, אומרו חז"ל גלו לאדום שכינה עמהם. מסביר הרבי, מה זה הגלות הזאת, איך זה קורה, דהיינו, שכשהאדם עושה מעשה אדום, מוריד וממשיך לשם בחינת וניצוץ אלוקות המחייה את נפש, רוח, ונשמה המלובשים בו בנפש הבהמית מהקליפה שבליבו שבחלל השמאלי המולכת בו בעודו רשע ומושלת בעיר קטנה שלו ונפש, רוח, ונשמה כבושים בגולה אצלה. ואומר האדמו"ר הזקן, מה זה בעצם הגלות הזאת? מה זה אדום, אדום זה העמים של הגבורות של הקליפה, אז חכמים לא אמרו לנו בפסוק גלו לישמעל שכינה עמהם, אבל חכמים השתמשו בביטוי של הגלות היותר קשה, גלו לאדום שכינה עמהם, מה זה אדום? יש עוד מאמרים כמו גלו לבבל, אבל אחד הביטויים העירים שאנחנו נמצאים בה, זה גלות אדום, אומר האדמו"ר הזקן שאדם עושה מעשה אדום אז הוא גולה לאדום. מה זה מעשה אדום? עשו היה איש יודע ציד, הוא היה במרדף בעולם, והיה רוצח ושופך דמים, אדם עושה מעשה אדום, זה אותו אדם שמתנהג בצורה שפוגעת באחרים. הרי ידוע שכל המלבין את חברו, כאילו שופך דמים, גם אם הוא מוכיח אותו ותוך כדי שהוא מוכיח אות ו הוא למבין את פניו, על זה נאמר הוכיח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא, תיזהר לא להלבין את פניו לא לצער אותו, אבל אני רק צועק עליו על מה שלא היה בסדר, עכשיו הוא מתבייש, אתה מצער אותו, אתה עושה מעשה אדום.

המשך - לכן המקום שאדם מצער את השני בסביבה שלו, פוגע בו, כועס עליו, מעיק עליו, הוא נקרא עושה מעשה אדום ברוחניות. אז אותו אדם שהוא אדם קשה ופוגע ומשפיל, יש בזה רמות של הסביבה, מה קורה לו מבחינה רוחנית, הרי יש לו נשמה אלוקית שהיא לחלק אלוקה ממעל ממש, שהיא כמו שלמדנו בפרק ב, מעולם האצילות, זה נקרא חיה יחידה. המהות שעצמית של הנשמה, האדמו"ר הזקן קורא לזה הניצוץ האלוקי של הנשמה, זה החלק אלוקה, והניצוץ הזה נמצא בתוך הנר"ן שך הנשמה, נפש, רוח ונשמה. הניצוץ שלל עולם האצילות מתלבש בנשמה כמו שירדה לעולם הבריאה, שזה נקרא השכל שלה, זה נקרא נשמה, אחר כך הוא יורד ומתלבש בעולם הרגש של אהבה ויראה זה נקרא רוח, ואז הוא מתלבש בכוח המעשי של הנשמה שזה נקרא נפש. כלומר שהנשמה יוקדת לבי"ע (בריאה, יצירה ועשיה) עולם השכל רגש ומעשה, זה נקרא נר"ן, אומר האדמו"ר הזקן, אז מה בעצן קורה שאדם עושה מעשה אדום? גלו לאדום שכינה עמהם דהיינו, שאדם עושה מעשה אדום, כעשים, פגיעות, השפלות, לצער, והוא בטוח שכך הוא צריך לעשות, כמו שראינו מיקודם, הוא רגיל לעשות כך, הוא בטוח שאין לו דרך אחרת, אבל הוא עכשיו נמצא במעשה אדום, מה הוא עושה עם זה, הוא מוריד וממשיך לשם, לאיפה? לאדום, בתוך קליפת אדום, בחינת בחינות וניצוץ אלוקות, זה החיה יחידה, הנשמה כמו שהיא בעולם האצילות שעליה נאמר חלק אלוקה, זה ניצוץ אלוקות המחייה את נפש, רוח ונשמה שלו, נפש מעולם העשייה, רוח מעולם היצירה ונשמה מעולם הבריאה, הוא מוריד לתוך הקליפות את ניצוץ האלוקות שהוא בעצם השכינה שמחייה את הנר"ן שלו במלובשים בו בנפש הבהמית, כלומר הנר"ן נמצאים בתוך הנפש הבהמית ובתוכם נמצא ניצוץ אלוקות, אז הנר"ן עם הניצוץ אלוקות שבתוכם הוא עכשיו מוריד לאדום, אז הלבושים מנפש הבהמית עם הקליפה שבליבו בחלל השמאלי המולכת בעודו רשע. כיוון שעושה מעשה אדום סימן שהנפש הבהמית משתלטת עליו, היא הלב שולט, כלומר החלק האדומי שבו, עדיין הוא החלק של הנפש הבהמית הכועס, אדום ידוע שהוא השורש של הנפש הבהמית, זה משתלטת ואז הניצוץ אלוקות עם הנר"ן שלו שבויים בתוך הנפש הבהמית, איך רואי את זה בבחינה נפשית, הנה הלב הכועס שלי משתלט, והשכל שהתורה אומרת, לא כועסים ולא פוגעים בשני, השכל הזה לא עובד, הניצוץ אלוקות שרומה אמונה בקב"ה הוא מוסתר, למה? כי מה ממלא לי את התודעה הנפש הבהמית עם מעשה האדום שבה, זה מה שממלא לי את התודעה. והנר"ן והניצוץ מוסתרים, מתי זה קורה בעודו? רשע! ומושלת בעיר קטנה שלו. ולמדנו בפרק ט שגוף האדם נקרא עיר קטנה, כמו שני מלכים שנאבקים, הנפש הבהמית והנפש האלוקית, וכאן מי שולט? הנפש הבהמית, והנר"ן כבושים בגולה אצלה, שהגולה כבשה אותם, הם בתוך מאסר, הנר"ן שלך, השכל וההרגשה האלוקית, ומעשה האלוקים, נשלט ע"י הנפש הבהמית, אומר האדמו"ר הזקן לא כבוש שם , אלה נמצא מוסתר. אלה שנשבר ליבו בקרבו, והלב נשבר, ונשבר רוח הטומאה מהסתרא אחרה, כיוון שכואב לו על חטאיו, אז המחיצה נשברת, והתפרדו כל פועלי אוון. זה כמו כל הכוח של הקליפה ככה הוא נשבר וכלאדח רץ למקומו, התפרדו כל פועלי אוון, והיא קמה מנפילת וגם ניצבה. כלומר הנפש האקלוית קמה מהנפילה וחוזרת וגם ניצבה, היא עומדת על מקומה, ואז שהיא עומדת על מקומה,, היא יכולה לחזור ללכת לירושלים לבית המקדש שקודש קודשים למתן תורה, למה היא יכולה ללכת? כי היא יצאה מן הבור הפנימי, והיא לא שבויה בידי אדום, או בידי כל קליפה אחרת, היא יצאה מן הנפילה שלה והיא יכולה לקום. כי קרובה הדבר זה קרוב כולם, אבל אם חטאת עכשיו זה ל קרוב כי אתה שבוי, אבל אם תעשה תשובה, שיהיה מרירת הלב, וזיבחי אלוקים רוח נשברה, תתחרט על מעשיך, אתה עושה תשובה תיתאה, אתה מוציא את עצמך מן השבי, ואז שוב זה נהיה כי קרוב אליך הדבר מאד. *****אתה צריך ללמוד לא להיפגע! ***** בהמשך הפרק נלמד שיש לפעמים התעוררות של תשובה עילאה, באופן זמני בעת רצון, שהקב"ה מעורר את האדם קודם כול בתשובה עילאה לפני תשובה תיתאה, זה לא הסדר הרגיל, קודם הקב"ה מעורר אותו בדביקות ואחרי זה הוא מתקן את טעות. ואז אחר כך אם הוא לא ידע להשתמש בזה בצורה נכונה אז הוא ייפול מהאור וצריך לעשות תשובה תיתאה כדי לחזור.

פרק טז עמוד 42 - עיקרון העבודה - מחזוריות עבודת הבינוני ועיקרון מוח לב יראה ואהבה. (עמוד כא שורה שישית מלמטה) ולכן זאת הפעם המאה ואחת ...להיות נקרא עובד אלוקים, וזה כלל גדול... כל אוטומט זה טבע שהנפש הבהמית התרגלה אליו, גם אם זה טוב, ובשביל לפעול יותר צריך להתבונן בגדולת השם ולעורר אהבה ואז לפעול יותר. וזוהי עבודה תמה לבינוני, זאת ההתגברות דרך מוח שליט עובד על הלב, דרך ההתבוננות הוא עושה יותר מהאוטומט שלו יותר מהנפש הבהמית. או לעורר את האהבה המסותרת בליבו. דרך ראשונה אתה מתבונן בשכל ומבין כמה צריך לעבוד את השם וגדולתו, וזה נותן כוח להתגבר על הטבע. דרך שניה אתה רק קצת נזכר ומעורר את הטבע של אהבה מסותרת, יש בו רצון פנימי נעלם לעשות טוב, זאת הנפש האלוקית, זה לא האוטומט שלו, משהו פנימי שסגור, לפעמים הוא לא מבין הבנה גדולה שמתגבר על הטבע, אבל לפעמים הוא נזכר ברצון האמיתי שלו, אהבה מסותרת, ואיתה הוא פועל בניגוד לטבע, באמת אני אוהב את השם ואני לא אכנע לאוטומט שלי, גם זה עבודה, היא לא כמו הראשונה שאתה מעורר את השכל, ואיתו מתגבר על הטבע, אבל זה גם יכול למשול על הטבע שבחלל השמאלי, [13.17] [15.18] וזהו כלל גדול בעבודת הבינוני העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי, להתגבר על הטבע, אומר האדמו"ר הזקן, שאין מה לדבר שצריך להתגבר על הרע של הנפש הבהמית, יש לה מידות רעות, תאוות וכעסים ועצבות ופחדים, תקשורת לא נכונה, וטיבעי שזה יעלה כי יש לך נפש בהמית, זה בטבע הרע שלה, אז ברור שעבודת הבינוני שבאה מידה לא טובה, אז ברור שהעבודה של הבינוני זה להתגבר על זה, אבל מחדש האדמו"ר הזקן שגם על טבע חיובי כמו התרגלת לעשות חסד, או התרגלת לעשות פעולות טובות אז אני עכשיו עובד עם האוטומט של הנפש הבהמית, ואם אני נשאר בטבע הזה, אני עכשיו עובד עם האוטומט של נפש בהמית למרות שזה טוב, אז פה גם על זה צריך להתגבר, לכן עיקר עבודת הבינוני הוא לשלוט ולמשלו על הטבע שבחלל השמאלי. ואיך שולטים על הטבע? ע"י אור השם המאיר לנפש האלוקית שבמוחו לשלוט על הלב, מסביר אדמו"ר הזקן, יש שאלה מפסח, פסח זה לצאת מגבולות ושיעבוד, כמו שנראה בפרק מז, והנה בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב האדם כאילו הוא היום יצא ממצרים, ומה זה יציאת מצרים של היום? היא יציאת הנפש האלוקית מהמאסר של הגוף ולהיכלל באור אין סוף, כלומר הגוף והנפש הבהמית שולטים עליך, ולצאת ממצרים זה לגלות את הנפש האלוקית, תהליך אישי כל יום ויום שבו אני מתגבר עם הנפש האלוקית על הבהמית. יש כלל, אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, כשאתה אסור בתוך דבר מסוים, אני לא יכול להוציא את עצמי. כשרתה פועל מתוך אוטומט מתוך הטבע שהנפש הבהמית מנהלת אותי ושולטת, אני לא יכול לצאת ממנה. עם הנפש הבהמית עצמה אני לא יוכל לצאת ממנה, אני אסור בתוך הנפש הבהמית, איך אני יכול לצאת ממנה? לכן שיש לאדם הרגל וזה מה שמנהל אותו, הוא לא יכול לצאת משם, כדי לצאת צריך נקודה מבחוץ. מה שעוזר לנו להתגבר על הטבע של הנפש הבהמית ועל ההרגל, זה רק שאנחנו מגלים נקודה בתוכנו שהיא מעבר להרגל ולטבע, נקודה עליונה יותר, וזה מה שהאדמו"ר הזקן בלשון שלו, "וזהו כלל גדול בעבודת השם לבינונים, העיקר הוא למשול ולשלוט בטבע, לצאת המצרים של הטבע, אבל איך? ע"י אור השם המאיר לנפש האלוקים שבמוחו, צריך אור השם שמאיר לנפש האלוקית, שהיא מתגלה במוח, (כמו בפרק ט), אז אור השם שמאיר לנפש האלוקית שבמוח, שזה נותן לו את הכוח לשלוט על הלב. הכוח להשתלט על הטבע זה נקודה שבאה מלמעלה, זה אור השם שמאיר לנפש האלוקית שהיא נמצאת במוח, אז זה שולט על הלב. אתה לא שולט על הלב עם הלב! כשאדם יבוא ויגיד, אני כל הזמן מרגיש ככה, זה האוטומט שלו, ואומר שאני רגיש אחרת אז אני אשנה! זה לא ילך, למה? כי אתה לא יכול עם הרגש לשנות רגש, עם אוטומט טבע של רגש לשנות רגש, דוגמא: אני כועס, כשיפסיק לבוא לכעוס אני לא אכעס, זה לא עבוד כי שאתה כועס באוטומט זה הטבע שלך, אז לא יבוא לך לא לכעוס, כי אתה בתוך זה.

המשך - אז מה הנקודה שאיתה אתה מתגבר ושולט על הטבע, אומר האדמו"ר הזקן, צריכים את אור השם, שהשם יפתח לך, יאיר לך, אור השם שיאיר לנפש האלוקית, שהיא נמצאת במוח, עם המוח אני אוכל לשלוט על הלב. שאני אבין כמה לא שייך לכעוס וכמה זה מיותר וכמה זה לא מועיל לך וכמה האוטומט הזה לא עוזר לך, ואתה רוצה לעשות מה שנכון לך, שאני אבים את זה עם המוח ששליט על הלב, ואני רוצה לעשות את רצון השם, ואז אני אקבל כוחות להתגבר על הטבע, אבל לא עם הטבע עצמו אני אצא! לכן כדי לשלוט על הטבע צריך את אור השם שמאיר לנפש האלוקית ששורה במוח, ומי זה קורה? שיאיר אור השם במוח? כשמתבונן במוחו, בגדולת אין סוף ברוך הוא, זה קורה שאני מתבונן, מתבונן במוח, במה? לא בגדולתי! ולא בגדולת העולם! כי שאני מתבונן בגדולתי אני רוצה יותר את הטבע של האני. שם אני מתבונן בגדולת העולם, ויש לי שאיפות גדולות בעולם. אלה שאני מתבונן במוח בגדולת האין סוף ברוך הוא, יש לעולם בורא קדמון שברא את הכול יש מאין, והוא רואה את הכול והוא יודע את הכול, והוא אוהב אותי והוא נתן לי תפקיד בחיים ושליחות בחיים, שאני מתבונן בגדולת האין סוף ברוך הוא, וכמה הוא גדול, וכמה אני קטן, אני בקושי חור של מחט מול הקוסמוס שהבורא ברא, והוא הרבה יותר מעבר לזה, הוא ברא את הכול, את כל העולמות עם המרחבים האין סופיים שלהם, הוא ברא הכול בדיבור אחד, וצמצום גדול, הוא כל כך גדול ומופלא, אז ממילא מה נאי צריך לעשות? אז שאני מתבונן, אני רוצה לעשות מה שהוא רוצה, ואני רוצה לאהוב אותו! התבונות פותחת אותי לעולמות שמעבר ל"אני" המוטבע שלי, של הנפש הבהמית, זה מה שאומר האדמו"ר הזקן, שמתבונן בגדולת האין סוף ברוך הוא, ואם אתבונן, מה זה יעשה לי? להוליד מבינתי, ההבנה הזאת שבאה מולידה אצלי משהו. מה זה מוליד? למה משתמשים בהולדה? משהו חדש, ההבנה מולידה משהו חדש! הרגשות נולדים מהבינה, "אם (בינה) הבנים (מידות) שמחה", אומר האדמו"ר הזקן שמתבונן בגדולת א"ס ב"ה, להוליד מבינתו, מההבנה הזאת כמה שהבורא גדול ואין סופי, נולד מבינתו רוח (מידות, רגש) דעת. מה זה רוח דעת? אני מתעורר בתנועה ריגשית של הדעת, דעת זה להתקשר להתחבר, (כמו בפרק ג - כוח הדעת, זה התקשרות והתאחדות), שאני מתבונן בגדולת א"ס ב"ה, מתעורר רגש, רוח התחברות, רוח דעת. למי? לקב"ה! מתעורר רגש הדעת שלהתחבר אליו. כי אם הוא אין סוף וגדלו מהכול, אז למה אני שואף ורוצה, מה אני מרגיש שמדבר אלי? ההתקרבות אליו, זה נקרא רוח דעת, וממשיך האדמו"ר הזקן, רוח דעת ויראת השם. מה זה יראת השם? אם אני רוצה להתקשר אל הקב"ה, יש לי גם לא להיות מנותק ממנו, זה נקרא יראת השם, הוא כזה גדול! איך אני אעבור על רצונו?! אני צריך להות בטל אליו, אז יש גם תנועת התקשרות רוח דעת, גם הכרה יראת השם עם רוח דעת במוחו. ואיפה זה מתגלה התנועה הזאת התודעתית שאיתה אתה משתחרר, אתה מתבונן בגדולת אין סוף ברוך הוא, ואז במוח יקרה לי תהליך, פתאום אני כאילו מבין ומרגיש אני צריך להיות קשור לקב"ה, שאני לא צריך להיות נגדו, שאני צריך לעשות את מה שהו רוצה כי הוא ברא את הכול, והוא אין סוף והוא נמצא בכל מקום, אז אני צריך להיות קשור אליו! והביטוי שלו יהיה להיות סור רע, דאורייתא ודרבנן, לכן אני מקבל את הכוח, לא לעשות דברים לא נכונים, להיות סור מרע, גם מדברים מהתורה וגם מדברים מחכמים, מאורייתא ודרבנן ואפילו איסור קל של דבריהם ח"ו. את אומרת, אני מקבל את ההבנה, את הגילוי הזה, שאני צריך להיות בטל לקב"ה, ולא לעשות דברים לא ראויים לא מהתורה ולא החכמים, אפילו הכי קלים, כי התפקיד שלי בעולם זה לא לעשות מה בא לי, התפקיד שלי בעולם זה לעשות מה הבורא רוצה. ומה עוד אתה מרגיש? ואהבת השם בליבו! בחלל הימני! גם מההתבוננות הזאת אני מקבל אהבה ריגשית, אהבת השם בתוך החלל הימני של הלב, ששם נמצאת הנפש האלוקית, אני מרגיש תנועת הלב שמה היא אומרת? אהבת השם בחשיקה וחפצה לדבקה בו. חפץ עם רצון תענוג להידבק אליו. ואיך אני עושה את זה להידבק אליו? בקיום מצוות דאורייתא ודרבן ותלמוד תורה כנגד כולם!

המשך - פה האדמו"ר הזקן מתאר את כללות העבודה, זהו הכלל הגדול בעבודת הבינוני, הכלל הגדול הוא, שאי אפשר בעולם, זה לא נקרא לעבוד, שאתה חיי בהרגל ואוטומט, נולדתי חינכו אותי והתרגלתי, יש לי טבעים אפילו טובים ואפילו לא טובים זה אני, זה האני הזה האוטומט שאני פועל בעולם, גם אם הוא אוטומט טוב, האוטומט הזה, הזרימה עם האוטומט הזה זה לא עבודה. ואני צריך לעשות עבודה בחיים! אז מה הכלל היסויד של העבודה? להתגבר על האוטומט, להתגבר על הטבע! אבל איך מתגברים? שורש העבודה איך להתגבר על האוטומט, זה להתבונן ולהבין את גדולת האין סוף ברוך הוא, אז ההבנה בגדות האין סוף ברוך הוא, היא מולידה, אני מבין, ואז קורה! האדמו"ר הזקן מתאר סדר מסוים, מה בעצם קורה? ההתבוננות מתחילה לעורר, להוליד רוח דעת, ויראת השם, אני מקבל את מודעות שאני לא יכול להיות נגד הבורא, כי הוא גדול! זה אומר האדמו"ר הזקן, הרוח דעת ויראת השם זה נמצא במוח, אחרי זה הוא מדבר על האהבה ואת האהבה הוא שם בלב. היראה בלב ויראה במוח! מה ההסבר לזה? האדמו"ר הזקן מדבר כאן על היראה ואהבה העליונה! בתוך התודעה שלנו! יש לאדם יראה ואהבה בסיסית ותחתונה, ויש יראה ואהבה עליונה, ולכן בספרי החסידות מסביר לנו (ליקוטי תורה וכ"ו) שיש סדר שמקביל לארבע אותיות של שם השם. האות הראשונה זה יוד, שזה החוכמה, ואומר האדמו"ר הזקן שביוד החוכמה יש יראה עליונה, אחר כך יש הא שזה בינה, ושחוכמה ובינה זה כמו מוח ולב, אחר כך יש אהבה ויראה תחתונה, המידות, האות וא"ו נקראת אהבה תחתונה, והמלכות אות הא נקראת יראה תיתאה. האדמו"ר הזקן מדבר על המוח ולב, חוכמה ובינה, יראה ואהבה. מה ההסבר של שני הדרות הללו? אני מתבונן בגדולת הבורא, הדרך של האדם זה להסתכל על הבורא, זה ללמוד ולהתבונן, שהוא מתבונן בגדולת הבורא, הוא מתבונן במוחו בגדול אין סוף ברוך הוא. אני מסתכל על העולם ועל הנבראים, אני יודע שכל העולם עם כל גדלותו נברא מהבורא, אני רואה את גדולת הבורא שברא את כל העולמות. ההתבוננות הזאת פועלת בנפש, מולידה בנפש יראה ואהבה, יראה שמתגלה במוח, ואהבה בלב. המוח רואה את המציאות כמו שהיא, ומה הלב? הלב הוא סובייקטיבי, הוא נמשך, המוח רואה עובדות, הלב הוא תנועה ריגשית הוא נמשך, אומר לנו האדמו"ר הזקן, שרואים את העובדות של המציאות גדולת הבורא, אתה מבין וקולט במוח שהבורא הוא הכול. ואין שום דבר חוץ ממנו. הוא לבדו ואין זולתו. הוא הכול ואין שום דבר חוץ ממנו! מה המסקנה? שהמוח רואה את גדולת הבורא ורואה שהוא הכול. מה המסקנה העיקרית שעולה לו, המסקנה התודעתית? איך אתה מנותק ממנו?! אם הוא הכול איך אתה מנותק?! איך אתה עושה נגדו? הוא הכול!! זה נקרא יראה, זה כמו שמי שעושה נגד עצמו, אתה יכול לעשות ולהרוס את עצמך, אתה יוכל נגד מישהו זר, אויב שלך, משיהו שהוא מחוץ לך, לא עושים נגד מי שאתה אוהב אותו, לא מישהו שהוא אתה! ברגע שאתה מבין את גדולת הבורא והוא הכול ואין זולתו, זה נקרא מוח, ואז במוח מתגלה היראה העליונה, להיות רוח דעת ויראת השם במוחו, כי המוח קולט את המציאות, ואז מה אחר כך? סור מרע, אל תהיה נגד, אל תהיה מנותק, תהיה בטל! זה היראה. ואז אחר כך הרגש בניגוד למוח שרואה את העובדות, הרגש הוא יותר רחוק מהחוכמה, זה הבינה, ואז שאתה טיפה מתרחק, בא אל הלב אז מה העיקר בלב, "אהה אם אני רחוק אני רוצה להיות קרוב", וזה ההשתוקקות באהבה להתקרב. כי ביראה אני נמצא, אני לא רוצה להיות מנותק. האהבה שנמצאת בלב זה כבר מרחק, אם אני קצת רחוק, אז מה העיקר? לרצות להתקרב!!! אחרי זה מגיע אהבת השם בליבו בחלל הימני בחשיקה וחפצה לדבקה בו! יש לך את החשק להתקרב! האהבה פרושו שאני קצת חוזר לעצמי ומודע שאני רחוק, אני מתעורר באהבה לחזור! אבל לפני זה שאני מתבונן במוח ורואה שהוא הכול, התנועה הנפשית זה רק לא להיות מנותק! לכן על פי ההסבר הזה למה הסדר ש האדמו"ר הזקן נוקט, שאני מתבונן בגדול האין סוף ברוך הוא זה פועל עלי יראה במוחו, רוח דעת ויראת השם במוח, ובלב האהבה מתקרבת ורוצה להתקרב. עם גילוי הזה אני שולט על הטבע כי זה הפוך מהטבע. יש את הטבע האוטומט, מה אני רגיל, מה בא לי, מה זה פה? זה לא מה אני מבין ומה בא לי. אלה מה האין סוף מה הוא אומר בתוכי, האין סוף שאני רואה את גדולתו! מה הוא אומר? אל תהיה רחוק ממני, אל תעשה רע, ותידבק בי ע"י עשיית הטוב!

פרק טז עמוד 42 - עיבור המוחין וגלות מצרים לא הגיע עדיין העת, פסח יציאת מצרים לידה הקדמה: מושג עיבור: עיבור זה האדם הוא מתבונן ומבין מגדולת הבורא ורוצה להתקרב אליו וראוי להתקרב אל הבורא, ועדיין לא נולד הרגש בלב. (עצה: אבל מה הוא כן יכול לעשות? זה תורה ומצוות ובזה מתקרב אל המלך). מסביר האדמו"ר הזקן שיש מצב שההבנה מפעילה אותו בדיבור ומעשה ללא רגש שזה שווה ממש = ברמתו לאחד שההבנה שלו מורגשת בלב ועל פיה הוא עושה. ועל זה אמרו חז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. תחילת השיעור: "ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים", שמוח שליט על הלב, מה היסוד של העבודה, להתאמץ לא לפעול אוטומט, שאני צריך להתאמץ לעשות טוב, וההתאמצות ה ע"י התבוננות שמתבונן מה נכון לעשות, והתבוננות מלידה יראה במוח ואהבה בלב. ואז מלמד אותנו האדמו"ר הזקן עוד כלל, ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינוני, מה הכלל? שגם אם אין יד שיכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת השם בהתגלות ליבו, שיהיה ליבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ובתשוקה מורגשת בלב לדובקה בו, רק אהבה מסותרת במוחו ותעלומות ליבו, אתה מתבונן ואז המוח מכיר יראה מהבורא, מרגיש את הביטול שהבורא הוא הכול אני לא רוצה להיות מנותק, והלב מתעורר, מרגיש שהוא רוצה להתקרב (על זה דיברנו שיעור קודם). ההתבוננות מעוררת את ההתפעלות של המוח ויראה וההתפעלות של הלב באהבה. [3.14] אומר האדמו"ר הזקן יש מצב אחר, שאתה מתבונן בגדולת הבורא אבל המוח לא מתפעל והלב לא מתפעל, כלומר יש אהבה מסותרת אבל זה לא מגיע לאהבה גלויה. וממשיך לאמור האדמו"ר הזקן, "שגם אם אין יד שיכלו ורוח בינתו (שכל ובינה, יד זה מימוש), משגת להוליד אהבת השם בהתגלות ליבו, שיהיה ליבו בוער כרשפי אש וחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת", הלב לא מתעורר בגלוי, רק אהבה מסותרת במוחו ותעלומות ליבו, דהיינו שהלב מבין ברוח חוכמה ובינה שבמוחו, בשכל את גדולת הבורא, גדול ואין סופי והכול לא חשוב ככלום מולו, על כן ייאתה לו ראוי לו לאותו בורא אין סופי שתכלה נפש כל חי להידבק בו. שכל הרצונות יהיו להתקרב לבורא ולהיכלל באורו. וגם נפשו (עולם המעשה) ורוחו (עולם הרגש) אשר בקרבו, כך ייאתה להם להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה, לצאת מנרתיקן (מעבר לגבולות של האני)", לא לחשוב אני מה אני רוצה. הוא מתבונן בגדולת הבורא ומבין שראוי להשתוקק אליו והוא מבין שתכלה הנפש לכולם וגם לו, רק הוא מבין שיש בעיה שבעל כורחו הנפש והרוח יש מה שרואי ויש מה שקורה, למרות שהוא מבין מה שראוי, הנפש ורוח צרורי וקשורים בתוך הגוף, הם קשורים בתוך הגוף ולא מתעוררים להשתוקק לצאת, למרות שהוא מבין וכך ראוי לו, משהו בפנים לא נותן לזה לצאת. ולת מחשבה ותפיסה בהן כלל, כאילו הרגש והלב לא תופס כלום בבורא, לא מרגיש כלום, זה לא נוגע לו, השכל מבין שראוי להשתוקק אבל לב נעול ולא מתעורר. (עמוד 42 הגהה מצד שמאל עמוד) אומר האדמו"ר הזקן, נאמרה על אותו מצב שמתבונן ויש לו רק אהבה מסותרת והיא לא בגלוי בתוך הלב, אז מסביר פה בהגהה שהסיבה לזה היא, מפני היות המוחין שלו, והנפש רוח ונשמה שלו, מבחינת עיבור והעלם תוך התבונה, ולא מבחינת לידה, והתגלות כידוע ליודעי חן וסוד. מה כאן אומר האדמו"ר הזקן? התונה זה ההתבוננות, אני מתבונן ומבין את גדולת הבורא וההתבוננות הזאת צריכה להוליד. מה היא מולידה? רגש! הבינה נקראת "אם הבנים שמחה", הבינה היא אם ומולידה, מה היא צולידה? בנים שזה המידות. אומר האדמו"ר הזקן שיש פה מצבשנירקם פה משהו, בחינת עיבור, שהאימא יש בתוכה עובר, יש לה ילד ואין לה ילד גלוי, הוא עכשיו רק מתחבא. זה ניקרא עיבור. כלומר יש לידה והילד נולד לעולם ואז הוא בגלוי, ויש שהילד בעיבור, אומר האדמו"ר הזקן אותו דבר גם בנפש, יש התבוננות שהיא התוצאה שלה זה לידה, מה זה לידה? אגש אהבה ויראה גלויים, אתה מתלהב ואתה ירא, הכול בגילוי, זה נקרא לידה. אבל יש מצב שאתה מתבונן ויש רגש אבל הוא בעיבור, הוא קיין ונוצר, למה הוא קיים כי יש פה התבוננות ויש התבוננות הזאת מסקנה, ומסקנה זה בעצם רגש. אב מכיוון שזה נשאר בתוך השכל, על כן היה ראוי לאהוב אז למה הוא לא אוהב בפועל? הוא לא אוהב בפועל שי זה נשאר העיבור, כי זה נשאר בעיבור ועוד לא הייתה לידה, כשיש לידה אז המידות יוצאות בגלוי, כלומר מסביר האדמו"ר הזקן, מה הסבה למצב הזה, שעל פי יאמר כלל גדול פה לבינוני? המצב הוא שהוא מתבונן, האהבה ויראה נוצרות, אבל בתעלומות הלב, בהעלם, כמו הריון שהוא בפנימיות של האימא, וזה לא נולד בגלוי, כלומר עוד לא התגלה בגלוי, אז הרגש התקרב אל השם ועוד לא גלוי, למרות שהוא קיים בפנים. אומר האדמו"ר הזקן הסיבה למה זה לא התגלה, כי זה בעיבור. אז נשאל את עצמנו למה זה עוד לא נולד? אז מה תהיה התשובה? כי עוד לא הגיע הזמן, עוד אין תשעה חודשים, פה אנחנו מבינים שלעיבור יש סיבות!

המשך - הפנימיות שלך מתחילה להתבטא אבל היא לא יצאה עוד אל הפועל בגלוי, זה נקרא עיבור או גלות, למשל גלות מצרים שזה השורש של כל הגלויות, גלות בספירי הקבלה נקרא עיבור! עם ישראל לא נולד שהיה במצרים, מתי הייתה הלידה?" בפסח! זה הלידה! אז לפני יציאת מצרים עם ישראל היה או לא היה? הוא היה אבל לא בן חורין, יש מצבים אבל בגלל סיבות, לא הגיעה הזמן, לא ראויים, עוד לא צעקו מספיק, אז נוצר מצב שהדבר קיים אבל בעיבור, ככה זה בנפש! אם אתה א מתבונן בכלל, אז גם לא נוצר משהו בפנים! אבל הכלל הגדול הוא שאפשר להתבונן, וקורה ומתהווה אהבה ויראה שזה נקרא בנים אבל זה עוד לא בגלוי, כי עוד לא נולדו כי שי פה עיבור. זה המצב, ואומר האדמו"ר הזקן על המצב הזה, איך נוהג אדם שזה המצב שלו, שהוא מתבונן אבל לא נותר רגש, לכן הוא לא מרגיש את זה בגלוי, הרגש כמו אלמנות חיות, מצב שסור שאי אפשר להתבטא, ולית מחשבה תפיסה בה כלל, המחשבה לא תופסת כלל בבורא. מתי היא תופסת? בלב, לית מחשבה תפיסה בך כלל כי אם ברעותא דליבא. הוא מבין על הבורא כמה הוא גדלו, מתי אתה נוגע, שמתעורר רצון בלב מאד עמוק להתקרב אל הבורא, שמה אתה מרגיש את הבורא, זה נקרא רעותא דליבא, רצון הלב. כאן אומר האדמו"ר הזקן שפה זה לא מתגלה. אז מה כן מקרב אותו לבורא במצב של עיבור, כי אם בתפיסה ומתלבשת בתורה ומצוותיה, כמשל המחבק את המלך הנזכר למעלה. האהבה העיקר שלה זזה הקירבה שהיא יוצרת. שיש צימאון או אהבה בתענוגים אז עכשיו מרגישיםקרובים. השכל מביןם שצריך להות קרובים אבל אין את ההאהבה ההתקרבות הריגשית, השכל מבין שראוי להיות קרוביםץ אבל אדן כזה איך הוא באמת יהיה קרוב, מה יצור קריבה? אומר האדמו"ר הזקן, הקירבה במעשה, אני לא יכול לתפוס, לא נוגע בבורא בתחושות שלך, אבל אתה נוגע בבורא שאתה עושה מעשים. כי אם כאשר תפיסה ומתלבשת בתורה ומצוותיה, כמשל המחבק את המלך. אומר האדמו"ר הזקן הנזכר למעלה בפרק ד, שם הוא מפנה, למה יפה שעה אחת בתושבה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא? כי מעשים טובים בעולם הזה מכיוון שזה רצון השם אז אתה מתאחד עם השם, שאתה לומד תורה אתה מבין את הקב"ה ועושה מצוות זה מעשים, שאתה מחבק את הקב"ה, אתה מתקרב כמו משל שמי שמחבק את המלך, אבל לבוש בהרה שבושים, אבל המלך נמצא שם, אין לו מפגש איי עם המלך כי הוא לבוש הרבה לבושים, אבל המלך נמצא שמה. אומר האדמו"ר הזקן ככה זה בתורה ומצוות, הקב"ה נמצא בתוך המצווה, נמצא ממש, אתה עושה את המצווה אתה התאחדת אתו, רק אתה לא מרגיש. השכל מבין שצריך להיות קרוב והמסקנה אני אעשה מצווה ואני אהיה קרוב למרות שאני לא מרגיש בגלוי, אבל המצווה ותורה שאני לומד הם יוצרים קרוב של אור מקיף. שאלה מן הקהל ותשובה: הוא כן בהתעוררות כי הוא מתבונן בגדולת הבורא ומבין שראוי להיות קרוב אליו רק ההתעוררות לא מגיע להתלהבות בלב לכן זה העיבור, העיבור שהוא מבין את גלות הבורא וראוי להיות קרוב אליו, רק הלב לא התעורר זה העיבור, מה כן הוא יכול לעשות תורה ומצוות ובזה הוא מקורה אל המלך. המשך אומר האדמו"ר הזקן, אי לזאת יאה להם, ראוי, לחבקו בכל לב ונפש מאד, דהיינו איך מחבקים את המלך אם לא מרגישים רק מבינים? דהיינו קיום תרי"ג מצוות במעשה ודיבור ומחשבה שהיא השגת וידיעת התורה כנזכר למעלה, כלומר איך ראוי להתקרב במצב הזה? ע"י חושב מחשבות נכונות, מדבר דיבורים נכונים ועושה מצוות, אז אתה מתקרב למלך למרות שהלב לא מרגיש.

המשך - ממשיך לתאר את המצב המיוחד, כי הרי אתה מתבונן ונוצרת מסקנה פנימית שראוי להתקרב לבורא, אבל אתה בעיבור, לכן אתה ממשיך בדיבור ומעשה ומחשבה את המחבק את המלך ע"H תורה ומצוות וממשיך האדמו"ר הזקן, הנה תבונת ליבו ומוחו, שהוא מתבונן בגדולת הבורא והשכל מבין איך ראוי להיות קרוב לבורא, ופיו וליבו שווים, במה זה מתבטא שתעלומות הלב שווים, שמקיים כן בפיו כאשר כפי אשר נגמר בתבונת ליבו ומוחו, כשאתה מתבונן בגדולת הבורא ומגיע למסקנה להיות קרוב אליו רק לא מרגיש את זה והלב לא תופס, אבל אני מבצע את זה בפה ומעשה, אומר האדמו"ר הזקן, ואיך אתה מבצע מעשה, דהיינו להיות בתורת השם חפצו, לומד ככול יכולתו ויגהה בו יומם ולילה בפיו וכן הידיים ושאר איברים מקיימים את המצוות כפי מה שנגמר בתבונת ליבו ומוחו, על פי זה המסקנה שהייתה לו על פי זה הוא מבצע. יש פה כלל גדלו לבינונים שאפשר להתבונן, יוצא מתוך זה שאפשר להתבונן, בתעלומות ליבו תהייה מסקנה שהיא בעיבור, הוא יבצע במעשה על פי זה, למרות שהלב לא יתרגש, (מצב מאד מוכר) הוא לומד ומבין והוא מגיע למסקנה, הוא חושב על הבורא, הלב לא מתעורר בגלוי, יש לו מסקנה הוא מאד רוצה, אבל הבל צרור כאלמנות חיות, מרגיש מה שהוא מבין הלב לא מתרגש מזה. אבל ככה הוא מבין שצריך להיות והוא פועל על פי התבונה הזאת. ואז מה שמטריד פה, האם העשייה פה מבחינה רוחנית שלמה? העשייה הרוחנית השלמה היא שאתה עושה מתוך אהבה ויראה, זה העשייה השלמה, וכמובן להבין את הקונפליקט אם זה עשייה שלמה או לא עשייה שלמה. אפשר להבין את זה גם בדרך אנוש, ניקח הורה, שלמד שמן הראוי יש לאהוב את הילד שלו ולהתנהג אליו באהבה, (ברור שבהעלם הלב אוהב כי אין הורה שלא אוהב את הילד) אבל בגלוי הוא כרגע עסוק בעבודתו או בכל מיני דברים אחרים ואז הוא לומד ומתבונן שילדים צריכים אהבה, אז הוא מתבונן במעלת הילד שלו, ומתבונן כמה ראוי להיות קרוב אליו ולדאוג לו ולהביע כלפיו חום, הוא מתבונן אבל הלב כלפי הילד הוא לא מרגיש. ולמה הוא לא מרגיש? כי הלב טרוד בבעיות שלו בעבודה! זה נקרא כמו בעיבור, הוא מתבונן ומבין, אבל הלב כרגע שרוי במקומות אחרים. אבל בגלל שהוא מבין שצריך לקרב את הילד ולהביע כלפיו חום, אז לפחות הוא אומר בפה, "חמודי כמה אני אוהב אותך כמה אתה חשוב לי, מה קורה איתך", אבל זה בפה, אבל הלב לא מוצף באהבה גלויה, כי הלב סגור או בעצבות, או קשיים אחרים או טרדות עבודה, אבל לפחות הוא מבטא את זה בדיבור ומעשה, ואנחנו נביט מהצד ונגיד "איזה מן הורה זה, טוב שהוא אומר אבל משהו אצלו בפנים סגור, מה זה נקרא הורות שלמה? מה פתאום שתתמלא חום בלב אז זה נקרא שלם, אם הוא אוהב אז זה שלם, אבל א אתה רק עושה כי צריך לעשות אז זה לא אהבה שלמה.", אותו דבר, אם הוא אוהב בגלוי אז מבינים שזה אהבה שלמה, אבל כאן שהוא מבין ומתנהג אבל הלב לא מרגיש בגלוי, שהוא צרור ולא מסוגל להרגיש רגשות גלויים אז לא נגדיר את זה אהבה שלמה. אותו דבר נגיד אצל הקב"ה, אם נגיד אתה מתבונן בגדולת הבורא וי מסקנה ורק פועל בדיבור ומעשה, אז האם זה שלם או לא שלם? בא אומר האדמו"ר הזקן ומגלה את הערך של זה, הרי תבונה זו, אותו התבוננות שמפעילה את המעשה למרות שלא הגיע לרגש הגלוי, תבונה זאת מתלבשת במעשה דיבור ומחשבת התורה ומצוותיה, להיות להם בבחינת מוחין וחיות וגדפין (כנפיים) לפרחה לעילה, לעלות למעלה כאילו עסק בהם בדחילו וריחמו ממש. ממש גלויים אשר בהתגלות ליבו בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בליבו ונפשו הצמאה להשם מפני רשפי אש אשר בליבו לעשותם. אומר האדמו"ר הזקן את ההבנה שמפעילה אותו בבחינה מעשית בדיור ומעשה שווה ממש לאותו אחד שההתבוננות שלו גם מורגשת בלב ועל פיה הוא עושה. אבל זה לא כל כך מובן למה?! מתעוררת שאלה, נחזור למשל שההורה הנחמד מתבונן במעלת הילד ומתעור באהבה גלויה ופועל איתו, הילד מרגיש את האבה הגלויה וזה מעודד אותו ומחייה אותו, ומה הרגש הגלוי עושה? הוא מחייה את המעשה. המעשה מרגישים בו שהוא נובע עם רגש גלוי, מרגישים את אחר המעשה את הרגש. לעומת זאת שעושים מעשה ורק השכל מפעיל אותו, כי כך ראוי לעשות ואין רגש גלוי, מרגישים את זה, זה מורגש יותר טכני, פחות חי, מכיוון שזה מורגש פחות חי ויותר טכני, אז למה אתה אומר שזה שווה? הריר לכאורה אנחנו יכולים להבין את ההבדל שהרגש הוא גלי, הרי כולם יכולים להגי ד את ההבדל בין עיבור ללידה, אז גם פה הוא מכוסה ולא מרגישים את זה בגלוי את ההתלהבות וחמימות, אז למה זה שווה? אומר האדמו"ר הזקן הואיל ותבונה זאת שבמוחו ותעלומות ליבו היא המביאות לעסוק בהם, ולולי שהיה מתבונן בתבונה זאת לא היה עוסק בהם כלל אלה בצורכי גופו לבד, וגם אם מתמיד בלימודו ואף על פי כן היה אוהב את גופו יותר מטבעו, מה אומר פה האדמו"ר הזקן, למה אני אומר שזה שווה? מה קורה לולי התבונה ולולי ההתבונונות? לולי ההתבוננות הוא היה עסוק בעצמו, כפלפי הקב"ה וגם המשל האנושי, ואז אומר האדמו"ר הזקן אבל אם יש לו טבע טוב כגון מתמיד בלימודו, כלומר לא עובד האלוקים אם הוא עובד על פי הטבע, אומר האדמו"ר הזקן גם מי שיש לו טבע לעשות זה כמו, אמא במשל היא לא חושבת על ילידים, היא עסוקה בעבודה שלה, אבל בגלל שהיא התרגלה עשרות שנים או הרבה שנים כל יום לארגן את הבית ולבשל וזה אוטומט אצלה, ובגלל האוטומט אצלה הילדים אוכלים כי היא מבשלת, אז אם היא עסוקה עם הילדים? לא עם עצמה, כי זה הטבע שלה, היא לא עסוקה בהם, היא לא מביעה להם במעשה אהבה, כי ההיא בעצם מבשלת כי זה האוטומט שלה, אומר האדמו"ר הזקן זה אותו דבר כלפי הקב"ה, אם אין לך את ההבנה, אפילו גם אם יש לך אוטומט טוב שאתה מתמיד בלימודך, אבל מה פועל פה? אתה כי זה לא מופנה לקב"ה.

המשך - אבל מה קורה שאתה מתבונן ומבין שראוי להתקרב לקב"ה למרת שלא מרגיש, וההבנה הזאת מפעילה אותך לעשות, זה כמו במשל שלו שאמא למבינה שהיא צריכה לאהוב את הילד והיא מתבונן במעלת הילד וצריך לפעול בשבילו והיא לא באוטומט, היא עושה פעולות בשבילו בלי התלהבות, היא יוצאת מעצמה, אומר האדמו"ר הזקן בגלל ההבנה שבהתבוננות יוצרת יציאה עצמית, אומנם אין בו את הרגש, אבל אתה יוצא מעצמך כדי להתקרב לילד, היציאה הזאת מורגשת! אפילו שלא מורגשת בחום, היא מורגשת, אם נשאל את הילד הזה שאמא שלו לא מביע כלפיו חום גלוי, אבל הוא יודע טוב מאד שהיא לא מבשלת כי זה האוטומט שלה, הוא יודע שהיא דואגת לו, למרות שהיא לא מביע חום, הוא מרגיש שהיא דואגת לו, זה פועל עליו, הוא מרגיש, ואותו דבר כלפי מעלה. עצם התבונה מפעילה משהו מעבר לטבע, בעצם זזה אומר לנו שאתה עובד פי התבונה אתה לא עובד באוטומט, אתה בעצם עובד במצב שיש לך תבונה וזה מפעיל את המעשה וזה לא אוטומט וזה סוג של יציאה עצמית! בוא נראה איך מגדיר את זה האדמו"ר הזקן, יש ערך למעשה שבא מתוך התבוננות גם אם הלב לא פועל בגלוי, יש לו ערך כמו בגלוי, "הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות ליבו היא המביאתו לעסוק בהם בפועל, ולולי שלא היה מתבונן בתבונה זאת לא היה עוסק בהם כלל, אלה היה עוסק בצורכי גופו בלבד. ועל זה אומר האדמו"ר הזקן את השאלה הנסתרת שלו, אבל יש לו אוטומט טוב, וגם אם הוא מתמיד בלימוד או בטבעו, אף על פי כן הוא אוהב את טיבעו ואהבה עצמית של עצמו, וזה רמזו חז"ל באומרם את הסוד הזה, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, יש לנו מחשבה טובה וחכמים אמרו שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. שואל האדמו"ר הזקן היה צריך להגיד מעלה הכתוב כאילו עשה? ולא זה מה שאמרו חכמים, אמרו מחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה, אלה עניין כי בדחילו וריחמו יראה ואהבה שבהתגלותליבו, מה בעצם קורה שיש לך יראה ואהבה בגלוי בלב ולא בעיבור, הם המתלבשים במעשה המצוות להחיותן לפרחה לעילה, ישי לך אהבה ויראה גלויה בלב, שזה לא בעיבור, האהבה ויראה הזאת נכנסים למעשה ומעלים אותו, לעוף למעלה ומרים את המעשה, למה הרגש הגלוי בלב מרים את המעשה? כי הלבה הוא גם כן חומרי כשאר האיברים אלה שהוא פנימי וחיות להם. יש בו חיות והתלהבות שמחייה את המשעה, ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפים (כנפיים) לעלותם לעלות, לכן כשאתה מתלהב המעשה יוצא מרובד המעשה לרובד נעלה יותר, מתרומם למעלה. אבל יראה ואהבה שהם רק בתעלומות ליבו הנ"ל, יראה ואהבה שהם רק בשכל בעבור ולא בהתגלות הלב, לא יושב ממש בלב, גבהו דרכיהם בחינת מעלה למעלה בבחינת המעשה ואי אפשר להתלבש בהם בחינת מעשה המצווה להיות להם בחינת מוין וחיות לעלותן לפרחה לעילה אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן למעשה והם נקראים בשם מחשבה טובה. ונסביר את האדמו"ר הזקן (המשך יהיה בשיעור הבא) כמו במשל, רגש גלוי רואים שהוא פועל על הילד אבל אומר פה האדמו"ר הזקן, רק מעשה שבא מתבונה, התבונה היא יותר מידי גבוהה, כמו מנותקת, זה שכל, זה לא יורד פה לעולם החוויתי, שכל ומעשה, אבל אני צריך חום?! אז נשאל שאלה איך שכל ישפיע על הילד? הלב מחייה אבל איך זה יתרומם? באו חכמים וגילו לנו סוד, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, יש כאן איזה משהו נסתר שהקב"ה כן מרים את המחשבה הטובה הזאת שזה ההתבוננות ומצרף אותה למעשה כאילו הרגשת! למרות שהשכל מראה לנו שזה שונה לגמרי זה מעלה וזה לא מעלה, אבל הסוד הוא שמחשבה טובה שהקב"ה מצרפה למעשה, שכן יש לשכל ליצור את העלייה הזאת, איך בדיוק ולמה ומה הכוונה שהרגש מעלה את כל זה בשיעור הבא!

פרק טז עמוד כב - המשך משיעור קודם. - מעשה ללא לב האם זה עולה או לא? בא ואומר האדמו"ר הזקן שהמצב הרוחני של עיבור שווה כמו שהייתה היראה ואהבה בגלוי, ההתבוננות הזאת הרי תבונה זאת מתלבשת במעשה דיבור ומחשבת התורה ומצוות, להיות להם בחינת מוחין וחיות וגדפין לפרחה לעילא, כוונה זאת משמשת לה מוחין ומחיה אותה וכנפיים לעלות למעלה כאילו עסק בהן בדחילו ריחמו ממש. בבחינת העיבור למעשה המעשה הוא מקיף וגם השכל הוא מקיף, ומה שנכנס פנימהזה רגש, הרגש הוא פנימי, אם אני רוצה שהמעשה שלי יכנס לעולמו של השני זה צריך לבוא בהרבה רגש, על זה אמרו חכמים, דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. ומה קורה לדברים שנכנסים מן המוח ומהפה לאן הם מגיעים? הם מגיעים למוח ואוזניים ולא ללב, זה מובן לו אבל לא מזיז לו. גם כלפי מעלה, המצווה מקרבת אותו לקב"ה, המצווה עולה למעלה, הכוונה לעולמות עליונים שגם הם פה, יש גילוי, הקב"ה יותר בגלוי שם, למרות שהוא נמצא בשווה בכול מקום. אם המצווה באה עם רגש גלוי, אהבה ויראה כלוגיה בלב, ממלא, היא עלתה למקום של גילוי יותר לעולם הבריאה, ואם אני עושה מצווה ללא כוונה כלל, משהו פרקטי, ללא התבוננות, המעשה נעשה בצורה שלמה, היא לא עולה למעלה, היא לא משפיעה אור גלוי, צד המעשה נשאר, ובתחיית המתים היא תתגלה, שהקב"ה יתגלה פה יראו את ערך המצווה, שאתה עושה מצווה ללא כוונה, ממלא אנחנו יכולים להבין שמה שמעלה את המצווה זה רגש גלוי! מה זה למעלה? זה להיכנס פנימה לעולם של השני, כלומר צריך רגש, צריך דברים היוצאים מן הלב ולא מן המוח. אותו דבר כלפי הקב"ה כדי שיהיה גילוי אור צריך שיהיה התלהבות מורגשת. וכל מה שהסברנו את החידוש המופלא שאומר האדמו"ר הזקן, אתה כן מכוון במוח וחושב על גדולת הבורא ומבין כמה הוא אוהב אותך, מבין שראוי שתהיה קרוב אלוי, אתה כן מכוון במוח, אתה עומד לפני הרואה במוח, רק ההתבוננות לא מביאה אהבה ויראה גלויה בלב, אתה מבין ואין לך התלהבות רק מסקנה, ועל המצב הזה שאתה רק מכוון בלי התלהבות בלב היינו יכולי לחשוב שזה גם לא עולה, כי אין כאן לב?! אבל החידוש הוא אומר האדמו"ר הזקן שמצווה כזאת עולה כמו שהייתה לך הרגשה מורגשת, זה כמו שאתה יושב ומתבונן במעלות השני, ומגיע למסקנה שאתה אוהב אותו וצריך לתת לו ולדאוג לו, אבל הלב לא התעורר, ואתה הולך ועושה מעשה ונותן לו ופועל עליו, זה פועל עליו פנימית כאילו התעוררת בלב גלוי. וזה חידשו גדול! מה מקור החידוש הזה? אילולא ותבונה זאת שבמוחו ותעלומות ליבו היא המביאו לעסוק בהן, ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו, היה מתעסק בצורכי ליבו. בזמן שאדם עושה מצוות אנשים מלומדה, אין האני הגלוי שלו משתתף במצווה, הוא עושה אותו אבל זה טכני, הרבה פעמים שהוא עושה את המצווה הוא שואל את עצמו אם הו א עשה את המצווה או לא?! יש לה חשיבות מאד גדלוה, למעשה! אבל היא לא עולה וזה נשאר פה, שזה יתגלה אז יראו את ערך המצווה, אבל עכשיו זה לא עולה מלמעלה איפה שיש גלוי אור בגלוי, אבל למה הסיבה לזה? הוא לא השתתף באני, הרי ללא התבוננות הוא לא היה עושה את המצווה, והתבוננות הפעילה אותו וחשוב לדבר ולעשות את המצווה, אז כן יש כאן שותפות של האני שלו, של האדם. נכון שאין שותפות גלויה בלב, אבל הוא השתתף כאן, הוא כיוון והשתדל, לכן קודם כל זה עולה. הואיל התבונה שבמוחו ושיכלו, היא זאת שהביאה אותו לעשות את המעשה, ואילו לא, היה עושה מעשה אחר. אז בגלל שההתבוננות הביאה אותו לעשות אז יש פה השתתפות של האני שלו. אז יש כאן השתתפות של האני, ואומר האדמו"ר הזקן גם אם הוא אוטומט מתמיד בלימודו, בלי התבונה, אז עדיין הוא אוהב את גופו יותר ומילא הוא לא היה עושה את הדבר הזה יותר, כי המעשה שבא מהתמדה זה טכני, כאן התבוננות שלו ממפעילה אותו, ופה המשעה שזה מעבר לטבע שלו זה פעולה אקטיבית שגורמת העלאה, אז הרעיון שעצם הוא משתתף זה מעלה, המקור לזה מאמר חז"ל, הקב"ה מצרפה למעשה, והווה לי למימר כאילו הוא עשה, מה מודבר? חשב מחשבה טובה ולא עשתה, הקב"ה מצרפה למעשה. מה המשמעות פה? הקב"ה מחשב כאילו עשתה, אבל היה צריך לכתוב כאילו עשתה, אבל זה לא מה שכיוונו חז"ל, זה לא הפרוש שחשבת ולא עשית זה כאילו עשית, ואז מביא לנו האדמו"ר הזקן פרוש חדש, למשמעות מחשבה הקב"ה מצרפה למעשה, מה פירוש? אלא עניין הוא, כי דחילו וריחמו, יראה ואהבה שבהתגלות ליבו, הם המתלבשים במעשה המצווה להחיותם, והיא מתרוממת למעלה. ולמה צריך אהבה ויראה? כי הלב הוא גם כן חומרי, כשאר האיברים שהם כלי המעשה, אלה שהוא עצמו פנימי וחיות להם, לכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להחיותם! הלב מצד אחד הוא שווה לאיברים, נגיד אדם הניח תפילין בידיים, זה טכני, אבל הלב בניגוד לידיים, הידיים לא מתלהבות! הלב אם כי הוא חומרי כשאר האיברים, בצד הפיזי הוא מזרים דם לכל האיברים, ובצד הנפשי מה שמניע את כול האיברים, לכן בצד הפנימי, הלב אומנם הוא חומרי, אבל ההתרגשות הוא מה שמעלה למעלה. ומה שטענו מיקודם שאתה מתבונן ומבין את גדלות הבורא, ומגיע למסקנה שצריך לאהוב ולירא אבל זה לא מעורר את הלב, גבהו דרכיהם למעלה, למעלה מבחינת המעשה.

המשך - השכל מנותק מהמעשה, הוא יותר גבוהה, הוא מלהיב כמו הלב, הוא קר ואדיש ביחס למעשה, ואי אפשר להם להתלבש במעשה המצוות להיות להם מוחין וחיות להעלותן פרחא עילא. ולמה זה גבוהה? כי זה בעולם השכל לא ירד לעולם הלב, עולם הלב הוא יותר חומרי מכיוון שהוא יותר חומרי, והוא קרוב למעשה, ואילו השכל הוא רחקו מהמעשה הוא מקיף והוא קר יותר, זה לא שהשכל יותר נמוך מהלב ולכן הוא לא יכול לעלות, הרי השכל מגיע מעולם הבריאה והלב מעולם היצירה! אז שיש לב יותר גלוי אז הוא קרוב יותר למעשה, לכן הוא מעלה, אבל אם אין לב גלוי יש רק שכל, הוא כמו מרחף הוא רחוק, דחילו וריחמו שבתעלומות ליבו גבהו דרכיהם למעלה, למעלה מבחינת המעשה,! כלומר אתה משתמש בכוח גבוהה, שזה לא יורד למטה, כמו שנגיד משל: שיש ילד קטן בגן, גיל 5 אוהב לשחק ויש לו גננת שיודעת לדבר בשפה שלו ולשיר אתו והיא מאד קרובה לו. אבל הגננת היא לא דווקא משכילה גדלוה, היא יודעת כמה סיפורי תורה ומלהיבה אותו על התורה ומוות אבל לא משכילה גדלוה, היא לא למדה שנים ארוכות תורה בעומקה. ומגיע לגן הזה תלמיד חכם עצום, מובהק שעוסק בדברים הכי עמוקים, ואומרים לו תלמד סיפור חומש את הילדים, או תלהיב אותם על התורה. אז הוא יכול ללמד מבוגרים ולא ילידי בגן, אז אם הוא גבוהה הוא לא יכול להלהיב אותם, הוא גבוהה מידי, אז הוא לא יכול להעלות אותם, מה שהוא יותר קרוב, אתה יכול להעלות את הילד, אבל אם זה גבהה מידי אז אתה לא יכול להעלות. כמו זה השכל שגבהו דרכיו מהלה המתלהב. אז המעשה ללא לב זה גבוה מידי אז הוא לא יכול להעלות, הלב הוא חומרי כמו שאר האיברים והוא יכול להעלות אותם. ואז בא הקב"ה ואומר כך, אם לא שהקב"ה מצרפם ומחברם לבחינת במעשה, מי זה שאומר לא, לא אנחנו נחבר, מי יוכל לחבר את השכל הגבוהה עם המעשה גם אם הלב לא נמצא פה? הקב"ה! וזה נקרא מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. הוא לוקחי את המעשה ולוקח את המחשבה טובה ומצרף! זה פלא שבא מהכוח של הקב"ה! ואז ממשיך האדמו"ר הזקן, למה קוראים לזה מחשבה טובה, למה ההתבוננות נקראת מחשבה טובה? כי אינם בדחילו וריחמו ממש בהתגלות ליבו, כי אם בתעלומות ליבו ומחשבות ליבו, כי זה לא מגיע ללב, מחשבות שזה עולם השכל, מחשבה זה בינה. אבל זה לא ירד לעולם הרגש! ואז מביא האדמו"ר הזקן את האותיות בקבלה שמסבירות את החיבור הזה בין מחשבה טובה ההתבוננות השכלית שלא מגיע ללב למעשה! כמו שכתוב בזוהר של רשב"י ובעץ חיים של האר"י "תבונה" (מחשבה טובה, מקנה של ההתבוננות של הבינה והיא נקראת תבונה) אותיות "בן ובת". שהם, דחילו וריחמו, שהם יראה ואהבה, בן זה אהבה ובת זה יראה. כלומר בתוך המילה יש בהעלם בתוך האותיות אהבה ויראה. [35.36] ולפעמים התבונה יורדת להיות מוחין בנוקבא דז"א, לפעמים התבונה יורדת למלכות, מה זה המלכות? המעשה, שהם אותיות תורה ומצוות. בגלל שבתבונה יש בהעלם בן ובת אז לפעמים התבונה יורדת למכלות ומחייה את המעשה. בלי האהבה ויראה גלויים, והמשכיל יבין. הקב"ה מחבר את השכל הגבוהה עם המעשה וזה נחשב כאילו עשית עם התלהבות גלויה בלב. וממשיך האדמו"ר הזקן ואומר ככה, אך צרוף זה מצרף הקב"ה כדי לעלות את מעשה המצוות ועסק התורה הנעשים ע"י מחשבה טובה הנ"ל עד עולם הבריאה הנ"ל, מקום הבריאה בתורה ומצוות הנעשים ע"י דחילו וריחמו שכליים אשר בהתגלות ליבו ממש. אבל לב הכי (בלי זה )עולים לעולם היצירה ע"י דחילו וירחמו טבעיים המסותרים בלב כל ישראל בתולדותיהם. כלומר לעולם היצירה אין פה התבוננות פשוט עושה. כדי להגיע לעולם הבריאה צריך יראה ואהבה מהתבוננות, תחושה ריגשית גלויה. אומר האדמו"ר הזקן פה אנחנו מבינים שהחידוש שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, שהמצווה עולה לשיש שלה לעולם הבריאה, כי באופן רגיל עולה לעולם היצירה שי יש בו זיכרון של יראה ואהבה, ועיקר החידוש כאן שבכוח מחשבה טובה זה עולה עד לשיא של עולם הבריאה. כלומר שאתה מתבונן ולא והרגש לא הגיע בגלוי ללב, הקב"ה מעלה אותה עד לבריאה (מקום התורה ומצווה הנעשים ע"י דחילו וירחמו גלויים).

תודה רבה, רבה לרב 😊

שוב תודה רבה, רבה😊

שוב תודה לרב

תודה רבה,רבה לרב 😊

תודה רבה, רבה לרב 😊

מדהים

שוב תודה עמוקה לרב

תודה רבה, רבה לרב 😊

תודה רבה, רבה לרב 😊

תודה רבה לרב 😊

תודה רבה לרב 😊

תודה רבה לרב 😊

תודה רבה לרב 😊

תודה רבה, רבה לרב😊

שוב תודה, האזנה שנייה 😊

תודה רבה לרב 😊

שוב תודה רבה לרב עבור השיעור 😊

תודה רבה לרב 😊

תודה רבה העמוקה לרב 😊

שוב תודה ענקית לרב על האזנה נוספת לשיעור 😊